משת"פ. זה כנראה כינוי הגנאי המעליב ביותר בעיני אזרחים ערבים רבים. מילה שמשמעותה אדם המסייע למערכת הביטחון תוך מה שנתפס כבגידה בבני עמו ובסיכון שלהם. המשת"פ (סייען בטרמינולוגיה רשמית יותר) מספק מידע לכוחות הביטחון מתוך רצון לשפר את מצבו, בדרך כלל מבחינה כלכלית או באמצעות הקלות בהליכים פליליים.
הצורך הביטחוני בסייענים, הן מצד השב"כ והן מצד משטרת ישראל, הוביל למחול שדים שתוצאותיו ההרסניות ניכרות עד היום. לפי הערכות, חיים כיום במדינת ישראל עשרות אלפי סייענים ובני משפחותיהם. בשל "תרומתם" למערכת הביטחונית בעבר או בהווה, הם זוכים לזכויות יתר, ולמעשה נהנים מחסינות פלילית שאפילו ראשי הממשלה שלנו היינו מתקנאים בה.
במקרים רבים מדי, עבירות של סחר בסמים ובנשק ושימוש בהם, עבירות אלימות חמורות ומקרי רצח מתבצעות מבלי שהעבריינים באים על עונשם בשל ייחוסם "הסייעני". יתרה מכך, בחלק מהמקרים, סביבתם של העבריינים מודעת להיותם "משת"פים" ולחסינות שמעמד זה מעניק להם. כך, כאשר סייען נעצר בגלל עבירה שביצע ומשוחרר ללא עונש זמן קצר לאחר מכן, מתחזקת הידיעה בקרב הסביבה שלו שאותו אדם "משת"פ" ולכן הוא פטור מציות לחוק ומשוחרר מאימת העונש. ממש להיות עם (הנשק, הסמים והטלת המורא) ולהרגיש בלי.
סיטואציה זו פוגעת פגיעה חמורה באמון של האזרחים הערבים במשטרת ישראל, אמון המעורער ממילא. כיצד ניתן לסמוך על שוטר שרואה בחומרה נהיגה ללא חגורה של אדם אחד, אך טוען כי אין ראיות לכך שאדם אחר סוחר בסמים בתחנת סמים הפועלת באין מפריע בכל שעות היממה?
סוגיה אחרת הקשורה לכך היא התחושה של האזרחים הערבים כי משטרת ישראל מצפה מהם למסור מידע כאשר הם מגיעים להתלונן או לבקש את סיועה של המשטרה. כך, ברחוב הערבי מרגישים כי בעוד אזרח יהודי יכול לפנות לעזרת המשטרה מבלי שיידרש למסור מידע בנושאים אחרים, הרי שהטיפול באזרח הערבי המגיע להתלונן בתחנת המשטרה יגיע רק לאחר אתנן למשטרה באמצעות מידע שאינו קשור לנושא עצמו. בין אם התניה כזאת, בין מסירת המידע לטיפול בתלונה, אכן קיימת ובין אם לאו – התחושה של האזרחיות והאזרחים הערבים, המבוססת על היסטוריית ה"סייענות", מהווה חסם בפני פניה למשטרה.
תוצאה נוספת של השימוש בסייענים על-ידי המשטרה ושירותי הביטחון הכללי היא שהחשש להיתפס כ"משת"פ" כל כך גדול, עד שאזרחיות ואזרחים ערבים חוששים לדווח למשטרה על עבירות שהיו עדים להן פן יאמרו שהם משת"פים. כל תלונה, דיווח או שיחה אקראית עם שוטר מיד עלולים להפוך את האזרח שומר החוק לחשוד בסייענות מצד סביבתו.
לכן, אם משטרת ישראל מעוניינת לשלב ידיים עם החברה הערבית על מנת להילחם בפשיעה (והרי אין ספק כי יש אזרחים ערבים שמוכנים ורוצים בכך), עליה להפסיק את מפעל הסייענות ולא לאפשר הגנה מפני החוק לסייענים אשר הועילו לה במסירת מידע כזה או אחר. המשטרה ומשרד המשפטים צריכים לדאוג לכך שכולן וכולם יהיו שווים בפני החוק למען ביטחונם האישי של כלל האזרחים הערבים שהינם הקורבנות המרכזיים של אותם עבריינים החוסים בצל סייענותם. או אז, זאת גם לא תהיה בושה לשלב ידיים עם המשטרה למיגור התופעות הללו.
הכותבות הן מנהלות שותפות של מיזם "קהילות בטוחות" בעמותת יוזמות אברהם