בסוף השבוע פירסם בני ציפר טור דעה ב"הארץ" שהרעיש את האדמה - וזאת למרות שנראה כאילו ציפר לקח את טורו של פרופ' גבי הרמן מהאוניברסיטה העברית שהתפרסם באותו עיתון במאי 2015, מיחזר אותו ופלט מחדש. שניהם דיברו על אמנות ותרבות והתלות שלהם בניצול מיני; שניהם טענו בתוקף שהאירוטיקה היא כוח המניע יצירה; ובשורה התחתונה, שניהם גרסו שבלי אלימות וניצול מיני אין אמנות. ההבדל העיקר בין ציפר להרמן הוא שציפר מקבל שכר מהעיתון ומקבל במה קבועה להגיגיו המגוחכים, שנדמה שכל מטרתם היא לעצבן.
למרות שהיה עדיף לא להעניק תשומת לב מיוחדת לפרובוקציה, שווה בכל זאת לנצל את המומנטום ולנסות להבין את מקומו של עיתון "הארץ" בתרבות האונס ושנאת הנשים הנחגגת בישראל.
בין אלנבי 40 לציפרלנד
בניגוד למה שחושבים רבים, תרבות אונס אינה מושג שמתאר חברה שבה נוהגים לתקוף מינית. תרבות אונס היא סט של נורמות שהופכות אלימות מינית לסקסית, אירוטית, מצחיקה, סתמית או רגילה, עד שכולנו מקבלים את המסר (הסמוי לרוב) שזאת המציאות ואין מה לשנות אותה. החשיפה לתכנים כאלה היא יומיומית – בפרסומות, בטלוויזיה, בשלטי חוצות, במגזינים, וגם בטורים בעיתון. היא גורמת לכך שהגבולות בין מותר לאסור – בין ארוטיקה לאלימות – מיטשטשים. כל תרומה לתרבות שבה אונס זה מצחיק, מגרה או סתם לא נורא, הופכת את החשופים לה לאדישים יותר ויותר (במקרה הטוב).
זה לא שאסור לצחוק או לדבר על זה. זו לא צנזורה. זה רק חידוד הקו המחבר בין ההכלה לניצול ואלימות מינית, אותה דורש מאיתנו "הארץ" באמצעות הטור המגוחך של ציפר, לבין אנשים שעומדים וצופים במועדון במצב שעלול להיות אונס ובוחרים לצלם ולעודד במקום להתערב. כל דבר שאנחנו נחשפים אליו מספיק פעמים בקונטקסט קליל או עטוף בהצדקות תרבותיות משונות, אנחנו נהיים קהים ואדישים לו.
ברור שהטענה שציפר מעלה, כאילו ניצול יחסי כוח דרוש ליצירת אמנות, היא טענה מופרכת. אמניות ואמנים רבים במהלך ההיסטוריה תרמו ותורמים ליצירה האנושית תרומה חשובה ומופלאה מבלי לפגוע במי שכפופה להם, מעריצה אותם, או סתם צעירה מהם בעשרות שנים. כנראה שזה אפשרי ליצור בלי לאנוס ולנצל. אבל הקונטקסט התרבותי שבנו ציפר והרמן בטוריהם הוא קונטקסט של ארוטיקה ספרותית ואמנותית. הם משתמשים ביצירות ובאמנים כדי להבהיר שארוטיקה זה יופי, ובלי ארוטיקה אין קידמה ותרבות. על פניו, זה נשמע משכנע. אלא שהם מערבבים פה בצורה שנוחה להם בין מיניות נשגבת בתרבות ובאמנות, בין רומנטיקה בין שווים המעוניינים בקשר ומגע, לבין מצבים של פערי כוחות מובנים בהם היכולת של אישה לסרב להצעות מיניות או לניסיונות מיניים מוגבלת לכל הפחות, ובמקרים החמורים יותר - נתקלת באיומים ובהפעלת כוח פיזי.
מרבית מקרי הפגיעה המינית על רקע יחסי מרות לא מתרחשים בקונטקסט של רומן או מפגש מיני יצרי. הם מתרחשים בקונטקסט של ניצול המרות, של כפייה ושל אלימות. שיהיה ברור: מעשה מגונה ואונס אינם מעשים ארוטיים. השראה ליצירה יכולה להגיע ממפגש רומנטי או ארוטי בין שני אנשים המעוניינים בכך, אבל לא ממפגש שבו האישה דחוקה לפינה שבה אין לה אפשרות לסרב.
פגיעה מינית היא לא ארוטית, ואם היא זו שמעוררת את יצריו והשראתו של אמן – עדיף לחברה שלנו בלי יצירתו.
נמוך ורע
עיתון "הארץ" סופג בשנים האחרונות ביקורת חריפה על שוביניזם, על שנאת נשים ובאופן כללי על עמידתו האיתנה בצד הלא נכון של הפמיניזם. קשה שלא לראות את הקשר בין המקרים הרבים שהובילו לביקורת.
בקיץ 2013 הוציא העיתון קמפיין ובו גבר מדבר אל המצלמה בזמן שאישה מקיימת איתו יחסי מין, והוא מבקר אותה ואת ביצועיה המשעממים, וממש מדבר מעל ראשה כאילו היא לא קיימת. רעש ציבורי סביב אותה פרסומת גרם לביטולי מנויים רבים, ולכך שקידום הפרסומת הופסק - אחרי שקיבלה מספיק חשיפה פרובוקטיבית. בפרסומת נוספת מ-2015 נראתה שיחה בין פין לבין מוח תחת הסלוגן "הארץ – עיתון לאנשים חושבים". בעולם הפרסום כבר הבינו את הטריק – פרסומת פרובוקטיבית (כמעט תמיד על חשבונן של נשים ונערות) גורמת להמון פרסום חינם. הפמיניסטיות מתעצבנות ומשתפות את התוכן המכעיס, כותבות עליו טורים ומדברות עליו בטלוויזיה, ובכך גדלה החשיפה עד לרגע ההתנצלות - שהיא חסרת משמעות, כי את התוכן הבעייתי כבר כולם ראו. אבל עם "הארץ" זה לא נגמר בפרסומות.
כשהיו קיצוצים במערכת, אחד המדורים הראשונים שקוצצו היה המדור הסאטירי "באנה באנה", שנכתב על ידי נשים, והכיל תוכן בועט ומצחיק בנושאים שמעניינים נשים. המדור התאדה מהר מאוד, ואיתו הכותבות הנהדרות. במדור "ועדת המדרוג" דורגה לאחרונה סגירת התיק הפלילי נגד ינון מגל כאירוע "גבוה וטוב", עם ההסבר "בסך הכל נשמע הגיוני", לאחר שחמש נשים לפחות העידו שהטריד אותן בדרכים מגוונות כאשר היו כפופות לו. באופן די קבוע מעטרים את מדורי הדעות ב"הארץ" פרצופים של גברים בלבד, וייצוג עמדות של נשים שם הוא מועט ונדיר. פעם אחר פעם משתמשים העורכים בכותרות כמו "הקלטת הלוהטת" כדי לתאר הקלטה של הטרדה מינית חמורה (מה לוהט פה?) ו"פרשיית מין" כדי לתאר מקרים של אונס ותקיפה מינית (זה לא מין, זה אונס). וגולת הכותרת: מתן במה קבועה ומכובדת ליצחק לאור, כלפיו יש עשרות עדויות שתקף ואנס נשים. עדויות אלו הספיקו כדי שמפעל הפיס יבטל הענקת פרס ללאור על פועלו בתחום השירה, אך לא הספיקו לעיתון "הארץ" כדי לשקול מחדש את העסקתו.
מתקבל הרושם שה"עיתון לאנשים חושבים" הוא למעשה "עיתון לגברים פוגעים". מצד אחד, "הארץ" ממתג את עצמו כמעוז האקטואליה המקצועית והאובייקטיבית האחרון, ככלב השמירה הנשכני ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, כפינה נאורה בחברה בה רוב כלי התקשורת מהווים שופר להון או לשלטון. מצד שני, בכל מה שקשור לאפשרות שיש ל"הארץ" גם קוראות-נשים, או שרחמנא ליצלן נושאים של "נשים" הם נושאים פוליטיים וחברתיים מהמעלה הראשונה, העיתון הוא אחד המעוזים האחרונים של ההגמוניה הגברית השוביניסטית והמיושנת. הפרסומות לא מכוונות לנשים (וגם לא לגברים שאלימות מינית היא נושא שמפריע להם); קולם של כותבים כגון ציפר ולאור מקבל במה מכובדת, בעוד קולן של נשים כותבות נמצא בתת-ייצוג חמור; והעיתון תורם תרומה משמעותית ומכובדת לתרבות שבה פגיעה והטרדה מינית על כל הספקטרום הם נושאים משעשעים, ארוטיים, רכילותיים ולוהטים, ולא ניתן להם היחס הרציני והבועט שנותן העיתון לנושאי זכויות אדם אחרים.
ומה עם הנשים החושבות?
הביקורת הזאת מוכרת לאנשי "הארץ". המו"ל עמוס שוקן ועורכי העיתון שומעים אותה השכם והערב. אבל הם כנראה שומעים ולא מקשיבים. הם תקועים כל כך עמוק בעולם הישן שלהם בכל מה שקשור ליחסי גברים ונשים, שזה נראה להם בסדר שעל גבנו יעשו פרובוקציות פרסומיות, וזה נראה להם בסדר לנסח כותרות סנסציוניות על גבן של נפגעות תקיפה מינית, וזה נראה להם בסדר לתת במה למי שאומר על אונס קטינות ש"בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו".
כדאי להזכיר לראשי מערכת "הארץ" שיש לא רק אנשים חושבים, אלא גם נשים חושבות. כשאנחנו חושבות וכותבות, זה אולי מאיים עליהם ועל העולם הישן שעליו הם מגנים בחירוף נפש, אבל זה מקדם את השוויון, את הביטחון ואת החברה כולה. אל תתעלמו מהפרובוקציות של ציפר ו"הארץ". תמשיכו להגיד את מה שצריך להגיד. תמשיכו לסרב בכיס, במילים ובמעשים; תמשיכו לכתוב ולומר ולתת אלטרנטיבה לאלו שהם באמת אנשים חושבים, ולא רק ממתגים את עצמם כך כדי לפזר מסך עשן על ריקבון מוסרי.
עו"ד קרן גרינבלט היא פעילה פמיניסטית ויועצת משפטית לשעבר בשדולת הנשים בישראל