בימים האחרונים אנחנו עדים לוויכוח חריף סביב פרסום תמונות הזוועה בהן מונצח, כמעט ללא פילטרים, מראה הגופות שנתגלו בבית משפחת פוגל, שנטבחה על ידי מחבלים באיתמר. המצדדים בפרסום התמונות בתפוצה נרחבת ככל האפשר מדגישים את החשיבות בכך שכל העולם יהיה עד למעשה הזוועה שבוצע על ידי חיות אדם. המתנגדים טוענים שמדובר במשפחה שנשחטה, ומן הראוי לפחות לתת להם את כבוד המת, במיוחד לנוכח העובדה שחלק מבני המשפחה שרד ופרסום תמונות יקיריהם עלול להעצים את הטראומה.
אבל עם כל הכבוד לטיעונים לכאן או לכאן, נראה שאין מנוס מלהגיד את האמת בפנים: לאף אחד בעולם זה לא באמת משנה. כצלם עיתונות נכחתי בחלק גדול מהפיגועים שהתרחשו כאן בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. אני זוכר כאילו היה זה אתמול את התחושה שמילאה אותי בעודי עומד מול הגופות באוטובוס קו 5 המפוחם ברחוב דיזנגוף, באוקטובר 1994: "חייבים שמראות הזוועה הללו יגיעו לעולם". כך היה גם שנתיים מאוחר יותר, בפיגוע בפורים במעבר החצייה בדיזנגוף סנטר, בפיגוע בקפה אפרופו ובעוד אי אילו פיגועים שהגיעו בתדירות של לפחות פעם בשבוע אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.
באותם ימים עידן הצילום הדיגיטלי טרם התחיל, והעברת תמונות לעולם הצריכה מאמץ. לאחר כל פיגוע מיהרנו, אני וצלמי עיתונות נוספים, לסוכנויות הידיעות השונות והעברנו להן את התמונות המזעזעות ביותר, אלו שלא יכלו להתפרסם בעיתונות הישראלית מפאת כבוד הנפגעים והמתים, כדי שהעולם יראה ויזדעזע.
אויש, מסכנים הכלבלבים
ואז, אל מול המראה המזעזע של גופותיהן של נערות צעירות בבגדי יציאה בפיגוע בכניסה למועדון במתחם הדולפינריום ביוני 2001, הבנתי בפעם הראשונה: התמונות האלה לא באמת מעניינות או מזעזעות אף אחד בעולם. האפקט שתמונות זוועה כאלו יכולות להשיג הוא לכל היותר כמה שניות של אמפתיה, ואולי משפט כמו: "הו, כמה זה נורא". לא יותר מזה.
יש הטוענים שהעולם מתעלם ממראות הזוועה שלנו בגלל אנטישמיות ושנאת ישראל. אבל הסיבה לכך הרבה יותר פשטנית: רחוק מהעין - רחוק מהלב. בעידן המקדש רדידות ומסרי אינסטנט, אנשים בעולם מתעניינים הרבה יותר בנערה בוסנית שמשליכה גורי כלבים חמודים לנהר שוצף (אכן מקרה מזעזע), מאשר בגופות של מתנחלים בסכסוך מורכב ומדמם, שלא תמיד קל להבין בו מי הצד הטוב ומי הרע ונמשך כבר מאה שנה.
זה נכון גם לנו, פה בישראל. לא מאמינים? בואו נפשפש מעט בזיכרוננו: כמעט מדי יום מתרחשים בעיראק פיגועי התאבדות שגובים את חייהם של עשרות אזרחים חפים מפשע. למעשה, בכל רגע נתון, בשלל מקומות ברחבי כדור הארץ, מתרחשים מעשי זוועה, ואיש מקרבנו לא באמת מניד עפעף או עוצר לרגע את שגרת יומו. רבים מהמקרים כל כך לא מעניינים אותנו שהם אפילו לא מגיעים למהדורות החדשות או לדפי העיתונים, ואלה שכן זוכים לאזכור מקבלים אייטם קצרצר בשולי מהדורות החדשות, בין הדיווח על פסטיבל מזחלות השלג הססגוני בסקנדינביה לבין מחר יהיה מעונן חלקית.
אז מערך ההסברה הרשמי של ישראל החליט לעודד את הפצת תמונות הזוועה מזירת הפיגוע. זה אולי ישכנע את המשוכנעים, אבל אל תצפו שהתמונות, קשות ככל שיהיו, יגרמו למישהו בעולם לשנות את דעתו ולהפוך לפעיל נלהב למען ישראל.