בעוד בעולם הרחב הולכת ודועכת תופעת הכחשת השואה תוך שהיא מפנה מקום לדה-לגיטימציה של ישראל, לא פעם על בסיס תודעת השואה עצמה דווקא, הולכת הכחשת השואה ומתחזקת דווקא אצל שכנינו במזרח התיכון. ובמקביל, לא מעט אנשי ציבור ערבים-ישראלים מעמידים את השואה והנכבה על אותה מדרגה (הנה התבשרנו לא מזמן על מצוקתם של "חמישה מיליוני פליטים פלסטינים". עוד מליון והם הגיעו ליעד).
על רקע זה, יש לשים את האצבע על מה שעשוי להיות המקשר בין שלושה תהליכים אלה: התודעה הציבורית היהודית-ישראלית, לפיה הייתה השואה תנאי להקמת מדינת ישראל והצדקתה המרכזית, אם לא הבלעדית. כך, מבלי משים, נוצר תהליך תודעתי משולב ומסוכן. בעולם הרחב משתמשים בשואה כדי לשלול את ישראל; שכנינו הערבים מכחישים את השואה כדי לשלול את ישראל; ערבים-ישראלים מקטינים את השואה כצידוק היסודי לקיומה של ישראל על ידי כך שהם מגדילים את הנכבה; והיהודים-הישראלים תורמים לכל זה על ידי כך שהם רואים בשואה את הצידוק האולטימטיבי לקיום המדינה ולהצדקת מדיניותה תהא אשר תהא.
ולכן יש לשוב בכל הזדמנות ולחזור על האמת הבסיסית: אין קשר פוליטי-מדיני (להבדיל מרגשי, פילוסופי, היסטוריוסופי וכדומה), בין השואה לבין ההחלטה להקים מדינה יהודית.
הציונות המדינית קמה שני דורות לפני השואה. גם להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-1947 (החלטה 181 מהכ"ט בנובמבר) קדמה החלטת "ליגת האומות" משנת 1922 למסור את א"י לידי הבריטים במטרה לפתח "בית לאומי" לעם היהודי, מבלי לפגוע כמובן בזכויות התושבים המקומיים.
המנדט של 1922 נשען מצידו על "הצהרת בלפור". הצהרה מפורסמת זו שיקפה את רעיון ההגדרה העצמית שניסח הנשיא האמריקני ווילסון ב-"14 הנקודות" המפורסמות שלו. ואילו 14 הנקודות היו מסקנה מדינית מתבקשת לאחר מאה שנות לאומיות (שהחלו עם המהפכה הצרפתית). לכן, לא פלא שבדו"ח ועדת אונסקופ שהמליצה על חלוקת הארץ ב-47', השואה לא נזכרת ולו פעם אחת. הדו"ח מזכיר את הנאצים רק כגורם שהשפיע על הגירת יהודים לארץ ישראל במהלך שנות ה-30.
שתי מדינות לשני עמים
מה שמוביל אותנו לנכבה. זו התרגשה על ראשיהם של ערביי ישראל כפועל יוצא של הסרבנות הערבית לקבל לא רק ישות יהודית ריבונית בארץ הזו, אלא אפילו "סתם" מהגרים (יש לזכור שההנהגה הערבית התנגדה לקבל הגירה יהודית גם בזמן השואה). ואמנם, ההגירה היהודית, ולא חלילה ההגירה הערבית שהתקיימה בקנה מידה של מאות אלפים מאז המאה ה-19, היא זו שעמדה כעצם בגרונם של הבריטים. זו הסיבה שהם המציאו את התירוץ חסר השחר אודות "כושר הקליטה של הארץ", וזו הסיבה שהם הקפידו שבמהלך ההתיישבות היהודית לא ינושל ולו ערבי אחד מאדמתו, ללא פיצוי ששולם ברוחב יד על ידי הסוכנות היהודית כמובן.
בסופו של דבר, כאשר נמאס לבריטים לנהל אימפריה (והבריטים גרשו את הבריטים מהארץ, ולא אף מחתרת יהודית), הם החזירו את הנושא לאו"ם. ועדת החקירה אונסקופ סיירה בארץ וגילתה שיש כאן שני עמים, ושלשניהם אינטרס עליון מנוגד (ההגירה), ולכן יש להקים שתי מדינות דמוקרטיות - אחת ערבית ואחת יהודית. לא שואה ולא אנטישמיות, אלא סיפור פשוט של שתי מדינות לשני עמים.
בשורה התחתונה: ככל שנמהר לנתק את הקשר הגורדי המחבר שלא בדין שואה ותקומה, אושוויץ ומדינה, טרבלינקה ודימונה, כך ייטב. גם בזירה הבינלאומית, גם בזירה הדיפלומטית וגם בזירת ההסברה. אך חשוב מכך, ייטב לנו גם במישור המוסרי. כי לרעיון המוטעה לפיו השואה היא הצידוק למדינה, יש השלכות חברתיות-תרבותיות חמורות. כוווולם, מנטורי קרתא ועד ישעיהו ליבוביץ, מאוהדי הפועל ועד אוהדי בית"ר, מחברי כנסת ועד עיתונאים, כולם עושים שימוש בשואה (תוך כדי שכולם מסכימים שאין לעשות בה שימוש) לצרכי ניגוח וויכוח. השואה ראויה לעיון שכלתני, למבע רגשי, ובעיקר לשתיקה. השימוש שאנו עושים בה במישור התודעה הפוליטית, משחק בסופו של יום לידי מבקשי רעתנו.