אבל בחינה קפדנית של העובדות ההיסטוריות מלמדת שאם כבר מצב של שליטה חלקית בשטח עויין הוא שמוביל להגברת הטרור: כך היה עם כינון הסכמי אוסלו, כך במעבר משליטה בתוך רצועת עזה לשליטה על המרחב האווירי והימי של הרצועה, וכך כשעברנו לשלוט על החלק הדרומי של לבנון בשם הרעיון של רצועת ביטחון. בכל המקרים הללו של שליטה חלקית - הטרור גבר.
ומה לגבי נסיגות? כשמדובר בנסיגות שלמות ומלאות מהטריטוריה העויינת, הטרור לרוב דווקא פוחת. כך מאז נסוג צה"ל מלבנון כליל, הירי הרקטי לעבר קריית שמונה וסביבותיה פסק כמעט לחלוטין. אומנם נדרשה מלחמה אחת להבהרת הגבולות בין הצדדים, אבל אחריה (ורוב הזמן גם לפניה) המצב שאחרי הנסיגה מרצועת ה"ביטחון" הניב הרבה יותר ביטחון לצפון.
"מאז הנסיגה חיזבאללה מתחמש עד הצוואר", יאמרו המקטרגים. ובכן לא הצלחנו למנוע לחלוטין את התחמשות החיזבאללה עוד לפני הנסיגה מרצועת הביטחון, בשל קו הגבול הארוך והפרוץ עם סוריה שלא נשלט ברובו על ידי צה"ל. מה עוד שבכל רחבי המזרח התיכון ישנם אזורים רבים שעויינים את ישראל ומתחמשים בחופשיות, לא צריך ולא נוכל לשלוט בכולם. הרעיון הוא הגעה לשיווי משקל הרתעתי. והרתעה ניתן ויעיל יותר לעשות מגבול בינלאומי מוכר, כך מלמדות העובדות כמו גם השכל הישר. הרי לא צריך נסיגה מיהודה ושומרון בשביל לשגר טילים על גוש דן. לארגון החמאס יש כבר מזמן יכולת כזו, כפי שהוכח ב"עמוד ענן". זה לא אומר שהוא עושה זאת.
דין גוש דן כדין שדרות?
להבדיל, נסתכל על ימי ראשית המדינה. למרות שפצע הנכבה היה טרי בקרב הפליטים הפלסטינים, והרעיון שמדינת ישראל היא עניין זמני וניתן לשינוי היה הרבה יותר חזק אצל כלל הערבים, ולמרות שישראל הייתה הרבה יותר חלשה ושברירית, עדיין העשורים שבין 48' ל-67' היה הטובים מבחינה ביטחונית. ההיסטוריה הביטחונית הישראלית מרמזת על תמיכה ברורה בהצמדות לגבולות מוכרים ולגיטימיים ברמה הבינלאומית, גם אם צרים. והרי יש להזכיר שמהגבולות הצרים הללו ניהלה ישראל מערכה מזהירה במלחמת ששת הימים (כן, מגבולות 67', שכביכול אינן ברי הגנה), ואילו דווקא ב-1973, כשהיא שולטת במרחבים כבושים עצומים, כמעט עמדה ישראל בסכנה קיומית.
חלק מהבלבול בהשוואה הזאת נובע מההטעייה במושג "התנתקות". ישראל לא התנתקה מרצועת עזה כפי שמתנתקים מטריטוריה זרה (כיום כבר מדינה מוכרת באו"ם) אלא היא המשיכה לשלוט במרחב האוויר והימי של הרצועה מהשנייה הראשונה ל"התנתקות" המדומה, עוד לפני שהחמאס עלה לשלטון ועוד לפני ששליט נחטף. ישראל מעולם לא שחררה את אחיזתה ושליטתה ברצועה, רק עברה לשליטה חלקית וחיצונית. ואנו יודעים כבר מה משמעותה של שליטה חלקית.
אז אם "נצא" מהגדה כמו ש"יצאנו" מהרצועה – כלומר לא באמת נצא, אלא נערך, ללא הסכם, באופן שישאיר שליטה ישראלית חלקי בגדה אך ישווק לציבור הישראלי כ"נסיגה" - הרי זה אכן צפוי שיעופו טילים על גוש דן. מאידך, אם נכבד את הפלסטינים, נגיע להסכם, או במקרה הגרוע יותר להרתעה, ונאפשר מדינה פלסטינית אמיתית שריבונותה מכובדת, אז תל אביב צפוייה להיות בטוחה לפחות כמו קריית שמונה. להטלת שלטון צבאי ומפלה על מיליוני פלסטינים אין צידוק ביטחוני היגיוני, וזה אף עומד בסתירה לאינטרס של ביטחון הישראלים. הפרת זכויות אדם שרירותית.
יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם והוא דוקטורנט לסוציולוגיה