למרות אווירת ה"עליהום" הכללית שיש באופן קבוע כלפי מעסיקים ובוסים, רוב האנשים נוטים לשכוח שרוב בעלי העסקים הם לא שרי אריסון ונוחי דנקנר, אלא אנשים רגילים, בעלי עסקים קטנים שממונפים בהלוואות מטורפות שאף אחד לא יחשוב לעשות להן תספורת, ושכל תנודה הכי קטנה בשוק יכולה לגרום לכך שיפשטו רגל, יהיו חסרי בית ויתייאשו כמו משה סילמן ז"ל.
הרבה מבעלי העסקים האלה מעסיקים עובדים. לפעמים שניים, לפעמים חמישה. לפעמים עשרים. עלות של עובד, זאת לא כולם יודעים, עומדת על 35% יותר ממה שהוא רואה בברוטו שלו. כלומר- עובד שמשתכר 10,000 עולה לבוס שלו 13,500. פשוט כך.
וזה בסדר. כי בדרך כלל העובדים עובדים, ומביאים הרבה ערך לעסק. רק מה? ישראל היא מדינה שחיה בשקר, ומשקרת לעצמה ולאזרחים שלה.
במקום להיות כמו ספרד, צרפת ואיטליה, ולהודות בכך שאין מה לעשות, באוגוסט לא עובדים, לסגור את המשרדים ולנסוע לחופשה מסובסדת של חודש בריביירה, העובד הישראלי צריך להגיע לעבודה. הוא מגיע לעבודה אחרי שבחודש יולי הוציא בממוצע 6,000 שקל על קייטנות, ובחודש אוגוסט אחרי שהסבתא כבר מסננת את הטלפונים והסבא ברח מהארץ, הוא מגיע עם הילדים לעבודה. הוא מגיע לעבודה ולא לעבוד, כי נסו אתם לעבוד כשילד בן 6 מחורפן משעמום מנסה לשבור כל עציץ במשרד.
מדובר על LOSE LOSE SITUATION מהסוג העלוב ביותר- הילד מפסיד כי הוא מחורפן כבר מלשבת 8 שעות באור הפלורוסנט ולשחק באייפד, העובד מפסיד כי הוא במשרד ולא בחופש אבל הוא לא מביא שום ערך והוא לא יכול לעבוד, והמעסיק מפסיד כי הוא משלם משכורת על זמן מבוזבז לגמרי (וגם יצטרך לקנות עציצים חדשים).
ככה שמדובר למעשה בחודש שבו כולם רק "עושים את עצמם" עובדים, המעסיק משלם משכורות ללא תמורה, גם אצל רוב הלקוחות של רוב העסקים יישמעו ילדים ברקע, ובאופן כללי היחס של 96 ימי חופש לילדים מול 12 ימי חופש להורים שלהם לא פועל טוב לשום כיוון.
אבל היות שכולם "בעבודה" והמשק "כאילו" פועל, מי שבסופו של דבר אוכל את החרא הם המעסיקים הקטנים, שגם להם יש ילדים בלי סידור, וכאשר העסק שלהם מפסיד כי אף אחד לא עובד כמו שצריך, המשכורת שלהם היא הראשונה לא להיות משולמת, לא זו של העובד.
ואחרי כל השפע הזה שזכינו לו בחודשים יולי-אוגוסט, מגיע ספטמבר-אוקטובר. הידועים בכינויים "החגים". הידועים בכינוי "אנחנו לא לוקחים עכשיו החלטות על רכישה, בוא נדבר אחרי החגים". עוד תקופת מוות שגופו של העובד במשרד אבל הוא לא יכול לקדם כלום, ובמשך שבועיים וחצי לפחות הוא גם צריך לארגן לעצמו סידור לילדים (ע"ע אוגוסט).
אותו דבר חוזר על עצמו גם בכל אפריל. חודש מהנה שגם ממנו חצי מהזמן זה ערבי חגים, חגים, גשרים וחופשים מבית הספר. ובכל החגים האלה - מישהו חושב על המעסיק שצריך לשלם את אותן משכורות בשלמותן על חצי מימי העבודה? האם ביטוח לאומי מתגמל על ימי החופשה האלה כמו שמתוגמלים על ימי מילואים של עובד? ברור שלא! מה אכפת למישהו שהמעסיקים הקטנים ישלמו משכורת מלאה על שבועיים עבודה במשך חודשיים בכל שנה.
כולם חושבים שהמובטלים הם האוכלוסייה הנזקקת במדינה. אבל להם יש הבטחת הכנסה, דמי אבטלה וקורסים להכשרה מקצועית. לעומתם, בעל עסק קטן לא זכאי לכלום. הוא משלם דמי ביטוח לאומי כמו כולם, אבל ברגע האמת הוא יכול פשוט לעמוד ברחוב עם פח בנזין ולהצית את עצמו, כי סיוע הוא לא יראה בחיים.
תספורות מקבלים מהבנק רק מי שחייבים מיליארד. מי שחייב לבנק 20 אלף יכול להתחיל לקבץ נדבות, כי על אגורה לא יוותרו לו. ואלה בעלי העסקים הקטנים. אנחנו. חופש נעים!
גלי מאירי היא מייסדת אתר תעשיה.קום