שירה איסקוב אישה יפה. אישה יפה בשיער קצוץ מתייצבת באומץ מול המצלמה של בן שני ב"עובדה" ומותירה את כולנו חסרי נשימה. בפנים גלויות, מצולקת, כואבת ורהוטה היא מיטיבה לספר את הסיפור שלה, שכמעט הביא אותה להיות עוד מספר בסטטיסטיקה - הסטטיסטיקה של הנשים שנרצחו בשנה האחרונה. בואו נזכיר את המספר הזוועתי הזה: בשנת 2020 נרצחו 21 נשים בישראל.
שירה לא דילגה על אף פרט בסיפור שלה: איך הכירה את אביעד משה, האיש שנישאה לו, האיש שניסה לרצוח אותה לעיני בנם התינוק. הוא היה השכן מלמטה, מבוגר ממנה ב-15 שנה, נראה הכי אחלה בעולם, אדם נורמטיבי, מהנדס, שהצטרף אליה לריצות ברמת אביב. אחר כך סיפרה איך הם התחתנו ואיך הלכה בעקבותיו לגור במצפה רמון.
תיאור השתלשלות העניינים באופן כרונולוגי, בטון יבש משהו, בלי מניפולציות טלוויזיוניות, מאפשר לה לגרום לנו לחוש אמפתיה ולהזדהות איתה, אבל לא להרגיש חמלה. היא לא מבקשת מאיתנו חמלה, היא יוצאת למסע של החלמה וחזרה אל החיים, לא רק עבור עצמה, אלא גם עבור נשים רבות אחרות, שחיות בטרור ביתי עם גבר אלים ומכה. כשהיא מישירה מבט למצלמה היא נותנת להן מקום.
צפייה בסיפור של שירה איסקוב ב"עובדה" זו צפיית חובה. ההנגשה והרגישות של בן שני מאפשרים לנשים רבות לשאול את עצמן שאלות בכל רגע נתון האם גם לי זה יכול היה לקרות? איך אני הייתי מתנהגת אחרי המכה הראשונה? אחרי שאסר עלי ללבוש שמלה עם מחשוף? אולי אם שירה הייתה בורחת כבר קודם לכן הייתה נחסכת ממנה התופת הזו? התיאור המדוקדק והמצמרר הזה מאפשר לשאול את השאלות האלו במסע הזה. מי היה מאמין שהשכן מלמטה יהפוך לבן זוג מאיים, לחיית אדם, למפלצת?
יש כל כך הרבה מעצורים שמונעים מנשים לעזוב גברים אלימים: הבושה מהמשפחה ומהחברים; היעדר מקורות כלכליים – ידוע שגברים רבים משתמשים בתקציב הביתי כרצועה לשמור על הנשים שלהן, קרוב וקצר, שלא יעזו להרים ראש; ובמקרים רבים, הגבר האלים הוא זה שממשיך לו בחייו בלי שמופעלת עליו כל סנקציה, והנשים נותרות עניות וחרדות לחייהן.
יש כל כך הרבה מעצורים שמונעים מנשים לעזוב גברים אלימים. במקרים רבים הגבר האלים ממשיך לו בחייו בלי שמופעלת עליו כל סנקציה, והנשים נותרות עניות וחרדות לחייהן
פגשתי כל כך הרבה נשים שחיות בפחד מתמיד, רק מעטות מהן נמלטות למקלטים לנשים מוכות ביחד עם ילדיהן מאימת החשש להירצח. כל שנה שוהות בממוצע 750 נשים ב-14 מקלטים לנשים מוכות ברחבי הארץ. אלפי נשים אחרות שהוכו, נאלצו לברוח מביתן ולבקש סעד מהיר, של צו-הגנה כנגד בני הזוג האלימים. אך גברים אלימים רבים מפרים את צווי ההרחקה, חוזרים ומכים שוב את נשותיהן, ובחלק מהמקרים אף רוצחים את בנות זוגם. למשטרת ישראל אין די כוח אדם ומשאבים בכדי להציב שמירה על בתיהם של גברים אלימים ומסוכנים. יוצא מכך, שאין אפשרות ממשית לספק שמירה לאותן נשים.
הסיפור של שירה לא ירפה מאיתנו כי היא יודעת את כל הדברים האלו כשהיא נמצאת בתופת היום יומית שלה. היא יודעת שכשאישה נרצחת, המדינה מזדעזעת ליום אחד, ואז מתנהלים ויכוחים על היעדר הקצאה מספקת של משאבים לטובתן ושיקומן של נשים מוכות והיעדר משאבים לטיפול בגברים אלימים. והחיים ממשיכים.
הסיפור של שירה הוא סיפורן של נשים רבות והוא מחייב את המדינה להתגייס ולייצר מערך תומך בכל שלב שבו אישה מוכה נמצאת. שתדע שיש לה כתובת, שתהיה התייחסות מערכתית כוללת בטיפול בגברים אלימים ובנשים מוכות. הגיע הזמן שהמדינה תקצה תקציבים לשני הנושאים, ותיישם את הקצאת התקציבים. לצערי, חוקים שהממשלה העבירה ותקציבים שהממשלה הבטיחה, אינם מיושמים ואינם מוקצים, ולכן רשויות הרווחה עומדות פעמים רבות חסרות אונים לגבי התיעדוף שלהם. האם להשקיע משאבים בטיפול בגבר המכה כדי למנוע את הרצח הבא ולאפשר לו לחזור ולהיות גבר נורמטיבי, או להגן על נשים מוכות ולשלוח אותן למקלטים כדי להציל את חייהן? המתח הזה אינו צריך להתקיים. גישה מערכתית כוללת שרואה את הצרכים בשני המקרים חייבת להיות הגישה השלטת. זו גישה שתציל את השירה הבאה.
זהבה גלאון היא נשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם ויו"ר מרצ לשעבר. היא חוקקה שורה של חוקים להגנתן וכבודן של נשים מוכות, ואת חוק סל שיקום לנשים מוכות יוצאות מקלטים.
מוקד הסיוע של משרד הרווחה – 118
קו יעוץ וסיוע של ויצו לנשים נפגעות אלימות – 3980*
ביום חמישי ישודר בעובדה חלקו השני של הסרט של בן שני על שירה איסקוב, "נשארתי בחיים".