יש דברים בחיים שהם מעבר להיגיון ולשכל הישר. ההיגיון אומר שכל ישראלי ויהודי אמור לתעב את הגרמנים, ולרצות שיפסידו בכל דבר. לא כל שכן מי שמשפחתו ברחה מגרמניה, או נספתה בשואה, או סבלה בדרך כזו או אחרת מאנטישמיות, מהנאצים, מהמעשים הכי נוראיים שעם אחד יכול לעשות לעם אחר. ככה, בפשטות צרופה, מורה הרציונאליות, אותה תכונה שהפכה את הגרמנים לטובים כל כך, כמעט בכל דבר.
והנה, בניגוד לכל היגיון, יש כמה וכמה ישראלים שמעודדים את נבחרת גרמניה בגביע העולמי בכדורגל, ורוצים שתנצח, ושמחים בניצחונה. כי כנראה שיש דברים שטבועים בנו עמוק יותר ממה שאנחנו שמים אליו לב בחיי היום יום, דברים שרק כאשר חופרים בהם ממש, מגיעים, אולי, לתשובה. קשה לי להסביר לעצמי למה אני רוצה שהגרמנים ינצחו. בדיוק כמו שקשה לי להסביר לעצמי למה, למרות שאני חילוני גמור, אני מזיל דמעה כשאני נזכר בכותל המערבי, ולמה תמיד, אבל תמיד, יש לי צמרמורת כשאני חושב על מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שנולדתי אחריהן.
נולדתי בארץ, גם ההורים שלי. אבל כל הסבים והסבתות שלי נולדו בגרמניה, מברסלאו במזרח (ורוצלאב הפולנית של היום), דרך הסודטים, אולדנבורג ועד ברלין, שסבא-רבא שלי היה חבר במועצת העיר שלה. מעולם לא הייתי בגרמניה, אבל יש לי דרכון גרמני (שיהיה). לא נראה לי שאעזוב את ישראל ואעבור לשם, ואני די סולד מהנהירה הישראלית העכשווית לברלין, למרות שברור לי ששם החיים נוחים יותר, ושהדבר האמיתי במוזיקה באירופה קורה שם לא פחות משהוא קורה בלונדון.
למרות המלחמה ההיא
אני מודה, יש כאן מצב נפשי מורכב. סוג של תסמונת שטוקהולם מורחבת. ערבוב של הערצה ושנאה, הזדהות ודחייה, שייכות וגועל, הרגשה עמומה של בית נשכח, ויראה. תחושה קמאית של מולדת רחוקה ואבודה, עם סלידה ממה שקרה בה ובשמה. אני מרגיש הכי ישראלי, והגרמנים מוציאים ממני את היהודי שבי, אבל גם את הגרמני שמהדהד בי מהעבר הרחוק.
אני יודע שהניאו-נאצים שם הולכים ומתחזקים משנה לשנה, ועדיין רוצה להאמין שמרבית הגרמנים למדו את הלקח. קשה לי לשמוע את השפה הגרמנית, כי כמו רוב הישראלים זה מיד מזכיר לי את היטלר (או פורנו). מצד שני, קשה שלא להעריך את המשמעת, הסדר, ההקרבה, העוצמה והמסירות, כשה"מיינשאפט" עולים למגרש. לפעמים אני שונא אותם, ורוצה שהם ינצחו. לפעמים בא לי להגיד לתומאס מולר: "אחי, אתה תותח", ולפעמים לבדוק מה הסבא של גצה עשה במלחמה.
אנחנו חברה שבנויה ממהגרים, מבני מהגרים, מנכדי מהגרים. אני משוכנע שמי שנולד בארץ ליוצאי עירק, אירן, סוריה ולוב, סקרן לראות איפה נולדו הוריו או סבא וסבתא שלו, כמו שמתאפשר ליוצאי מרוקו וטוניס, כמו שפעם יכלו לעשות יוצאי מצרים. גם אלה מדינות שבהן יהודים חיו טוב (באופן יחסי), עד שהמציאות התהפכה להם על הראש. לגרמניה אין בעיה לנסוע, לעבור. מגרמניה קיבלנו שילומים וצוללות. גרמניה היא סך כל האימה שלנו כיהודים. גרמניה היא ידידה שלנו לא פחות מארצות הברית. כישראלים אנחנו אולי קצת שונאים את גרמניה, אבל בשנת 2014, עוד מעט 70 שנה אחרי סוף המלחמה, אפשר כבר לצאת מהארון הזה: כן, אני שמח שהם לקחו את המונדיאל.