מכובדי,
אני שואל את עצמי הרבה מתי בדיוק התפתח אצלי היחס השלילי, או יותר נכון להגיד היחס הבלתי אוהד בלשון המעטה, כלפי החברה אותה אתה מנהל. החברה שבעבר הייתי כל כך גאה בה, והבטתי בעובדיה בהערצה מלווה בקנאה, הפכה אצלי לחזות ולדוגמא לחוסר מקצועיות, לשלומפריות הישראלית ולזלזול בלקוח ובכבודה שלו.
האמת, מכובדי, אני כותב את מכתבי זה בדם ליבי, אבל גם מתוך איזו הבנה שכנראה כלום לא ישתנה בחשיבה ובמתן השרות לנוסע ולכבודה שלו. אני מכיר את התשובות וההסתתרות בשם הביטחון, אני כתבתי חלק מהתשובות האלה. התחרות בעולם התעופה הביאה אותי לעשות כל שלאל ידי בשביל לא לטוס עם אל על. אפילו כשאני מוצא עצמי יושב שעות בשדה תעופה נידח או משלם על חדרי אירוח, ולו רק שלא אצטרך לעבור את מה שאני עובר בטיסותיי עם אל על.
בעשור האחרון אני מרבה לטוס ואני חייב לציין שלא הייתה לי טיסה אחת עם אל על שלא חוויתי בה איזו טראומה. וכי למה דווקא היום אני כותב לך? ולמה אחרי החגים אני נופל עליך עם מכתב גלוי?
"אחי, אל תדאג"
הנה תשובתי: אמש חזרתי מעוד מסע בעולם (והאמן לי, מאחוריי שעות טיסה וחציית העולם לפחות כמו אחד מטייסיך הצעירים). הפעם חזרתי ממסע בקובה וקוסטה ריקה. למרות תחנוניי שלא לטוס אל על, סוכן הנסיעות שלי התעקש שאטוס חלק מהדרך עם החברה הלאומית.
כשיצאתי מקובה אחרי חודש, דאגתי לארוז את הכבודה שלי כך שהפיצ'פקס הקטנים אותם אספתי בדרך יגיעו בשלמותם לארץ הקודש. חודש ימים הסתובבו אצלי במזוודה כמה פייפרים ואופנוע מעץ, אותם רכשתי מידי אומן באחד הכפרים הנידחים של קובה. הם לא נרכשו בכסף רב, אבל היו בהם מהתמימות והיופי של קובה, האי שנותר הרבה שנים מאחור, אי שם בשנות בסוף שנות החמישים. מטוסי העץ הקטנים וההארלי נארזו כל כך טוב, שהם עברו ארבע טיסות (פנימיות ובינ"ל) והגיעו בשלמות - לפני שפגשו את ידיהם המסוקסות של קציני וקצינות הביטחון שלכם במדריד.
הכול מתחיל אצלכם בחוסר ההבנה כי לנוסע לא חשוב אם הוא מקבל חומוס או משהו אחר, אלא שיתייחסו אליו ואל הכבודה שלו בכבוד ולא ב"סמוך" הישראלי המכוער. אצלי המזוודה היא חלק מהמסע, והתכולה שלה היא חלק ממני. בעברכם כבר שלחתם אותה ליעדים שאפילו אני לא זכיתי להגיע עליהם. לילה אחד כששבתי מטיסה מהמזרח ושכחו להחזיר לי את מפתחות המזוודה, מצאתי עצמי ישן כמו כלבלב על מפתן ביתי עד הבוקר, לפני שהזעקתי אחד מבני משפחתי. מאחר וחלק לא קטן מחבריי היו ועודם קב"טי תעופה שלכם, וגם מי שהיה הקב"ט הראשי שלכם בעבר נמנה עם חוג חבריי, אני דואג מבעוד מועד לדעת מי הקב"ט הממונה בתחנה. לא בשביל לקבל חלון או מעבר, אלא רק כדי לוודא שהכבודה שלי תגיע ביחד איתי אל היעד, ורצוי גם שלמה.
הפעם במדריד התייצבתי ראשון, עוד בטרם נפתח הצ'ק אין, כדי לתת את מפתחות המזוודה, כדי לתת את הקוד שלה וכדי לבקש רחמים שהיא תגיע יחד איתי לארץ הקודש. הנערה החיננית שאלה את סדרת שאלות הביטחון. ביקשתי והתחננתי שהמפתחות יחזרו אליי, אבל גם ביקשתי שיעשו הכל כדי לפתוח את המזוודה בזמן, לסגור אותה ולהעלות אותה על הטיסה. בכל פעם שזכיתי למבט הישראלי האומר "אחי אל תדאג", הפכתי לחרדתי יותר ויותר. בהומור סיפרתי לקב"ט ולנערה כי יש לי היסטוריה רבת שנים של מזוודות מטיילות בלעדי, יחד עם סיפורי מפתחות מהונג-קונג, פריז ולונדון. זכיתי לחיוך מעודד ולמבט "אחי יהיה בסדר, אל תדאג".
אחרי שמסרתי את המפתחות ואת המושב יצאתי לשוטט ברחבי הטרמינל. כשעה לפני פתיחת השער התייצבתי, וכששמי נקרא ברחבי הטרמינל ידעתי שמתחיל סיפור המזוודה. נגשתי לדלפק, אחרי שלקחתי רגיעון כדי שלא יגידו שאני הישראלי המכוער העצבני, ופניתי לאחראי. "כן, אני עופר לפלר", אמרתי כשקולי רועד. "אה, אנחנו מחפשים אותך", ניתנה התשובה, "איפה המפתחות של המזוודה שלך?". כאן קצת בא לי הדם החם לעיניים. "מה זאת אומרת?", שאלתי באסרטיביות, "אצלכם". התייצבתי ארבע שעות לפני טיסה, הגשתי מפתחות עם מחזיק כבד שלא ייפול למישהו מהכיס, הוספתם פתקית עם מספר הנוסע שלי ומקום המושב שלי. ועכשיו ארבעים דקות לפני המראה אתם שואלים "איפה המפתחות?". אצלכם, כן אצל ענבל, ליאות או חוחית או איך שקוראים להן.
כשראו שאני מתחיל לאבד את סבלנותי זכיתי שוב למבט "אל תדאג אחי, יהיה בסדר". רבע שעה של מתח חלפו עד שמצאו אותם, ואז שוב נשמע קול מתכתי קורא בשמי. נו טוב, כהרגלי בקודש היה לי כבר ברור שהמזוודה תגיע בשל שיקולי ביטחון במועד שיהיה נוח לאל על. אבל הפעם נמסרו לי המפתחות אחר כבוד.
פידל קסטרו השתיל לי מטען בפייפר?
מכובדי, לא הייתי כותב לך אם היה זה רק סיפור המפתחות. כשהגעתי הביתה ופתחתי את הכבודה נשבר ליבי. כל פריטי העץ שחצו חצי עולם היו מפורקים לחתיכות ושבורים. גיליתי שבודקיך הביטחוניים פחדו שמא פידל קסטרו שתל בתוך הפייפרים שלי את החלקים של הכור בבושאר, או שמא מתחת לכנפיים הוסתר מטען רב עוצמה. אני לא רוצה לדבר על קופסת הסיגרים שנפתחה (הרי יש חותם על סיגרים אמיתיים כדי למנוע זיוף). האם מוכר הסיגרים בחנות הרשמית ידע שאני ישראלי? האם נשתלו חומרים מסכני טיסה בקוהיבה? פחדת שהפייפר מהעץ שניסה לעשות עלייה איתי יתחרה במטוס הסטירמן של טרנר, ולכן ניתנה הוראה לפרק את עבודת היד הזו?
לא בנזק כספי מדובר. אני לא יודע מתי אשוב לאי הקסום קובה, והאם אמצא שוב את הקשיש ממנו קניתי את המטוסים הקטנים ואת אופנוע ההארלי. למה היה צריך לפתוח בחופזה את המזוודה שהגיעה חמש שעות לפני המראה, והנוסע (הלא מתמיד כמוני) התייצב בזמן לטיסתו?
אני סתם מהגיגי ליבי לבוקר של אחרי טיסה. אולי מישהו אצלכם יבין בטחון אמיתי מהו, ויטפל בנוסע ובכבודה לא מתוך חשש ופחד מהתרגיל הבא, אלא מהאיום האמיתי - אובדן נוסע. הנוסע מממן את עבודתו ושהייתו בחו"ל וגם את שיקולי הביטחון, שהם ברורים. אולי באחת מהישיבות שלכם תדברו ותבינו שבשם הביטחון אין לכם את הפריווילגיה להתעלל בנוסעים זרים או בכבודה של נוסע. אם תרצה לשמוע על התעללות בנוסעים זרים אשמח לשתף אותך.
אני יודע, אקבל תשובות בשם הביטחון, אבל את הפייפרים וההארלי הם לא יחזירו למצבם, אלא אם יש לכם חובב דגמים היכול לשפץ לי את הפריטים ולהשיב להם את צורתם. אני מאחל לאל על עוד הרבה שנות טיסה, ואני אשתדל לא להיות חלק מלקוחותיך.
יום טוב
עופר לפלר
מדובר אל על נמסר בתגובה: המכתב הגיע לידינו רק הבוקר. הנושא נמצא בבדיקה. אנו מצרים על כך שהוא הגיע לתקשורת לפני שבדקנו את הנושא על פי כל הכללים.
נשמע לכם מוכר? איך החוויות שלכם מאל על? ספרו לנו בטוקבקים
>> עדיין עובדים עלינו בעיניים - לכן אנחנו מפגינים בשבת
>> "אילן גרפל מרגל?! מה פתאום!"
עופר לפלר הוא יועץ תקשורת