בימים האחרונים אנו עדים למתקפה תקשורתית וציבורית נגד המגזר החרדי. כותרות ענק נגד הדרת נשים באוטובוסים, אייטמים מזועזעים על סגירת ופתיחת חדרי הכושר באוניברסיטה העברית ובטכניון וגם ראיון עם אימא שהתלוננה שחרדים קראו לבת השש שלה שיקסע. זה רק מדגם מייצג של כותרות שאספתי ב-24 שעות. היום אף גילינו שמעל חצי מהישראלים חושבים שהמדינה עוברת הקצנה דתית. כלי התקשורת שופטים ציבור שלם שאותו הם לא באמת מכירים, והנה חוזר לנו לנגד עינינו המכנה המשותף המאחד של חלק ניכר מהציבור הישראלי: שנאת החרדים. עם יד הלב, מתי בפעם האחרונה דיברת עם מישהו מהאוכלוסייה הזאת שאתה כל כך אוהב לשנוא?
לחברה החילונית, אליה אני משתייך, יש פטרנליזם מובנה ומתנשא כלפי החברה החרדית, כאילו שיש אמת אוניברסלית אחת שצריכה להגדיר איך לחיות ואיך לא. אני כמובן בעד שוויון, ומתנגד ליחס לא ראוי לנשים, אבל יש גישות אחרות לחשוב על "הבעיה" של החברה החרדית. הפילוסוף האמריקאי פרופ' מייקל וולצר דיבר על שקיעתה של האידאולוגיה שמנסה לבטל את השונות התרבותית. בשם הליברליות שאנו מאמינים בה, אנו כופים על קבוצות באוכלוסייה את הערכים שלנו. אמנם על החרדים אנו לרוב לא כופים את הערכים שלנו, אבל אנו בהחלט מבקרים אותם על מה שנראה לנו כפיגור תרבותי, ואפילו טוענים לכפייה דתית. אבל מילת המפתח לחברה בריאה ומוסרית היא איזון.
ניקח למשל את נושא הרחצה בחדר הכושר בטכניון. לאחר הפרסומים בתקשורת, החליטו חברי ההנהלה לבטל את שעות האימון הנפרדות. מדובר על שעתיים בשבוע, כל פעם שעה, בשעות הלילה. במה בדיוק נפגעים חברי הטכניון האחרים שרוצים להתאמן בשאר הימים? לחבר'ה הדתיים זה חשוב. אף אחד לא נפגע פרקטית, ואין כאן עניין עקרוני שצריך לנפח. זכותם לבקש התחשבות בצרכים שלהם. אני מעדיף להתאמן עם נשים מסביבי, הם לא. זכותם.
בעניין הנשים באוטובוסים, היה מגוחך לראות את ההשוואה בין טניה רוזנבליט לרוזה פארקס. איך אפשר להשוות בין חילונית, חברה בקבוצה החזקה באוכלוסייה, שנאבקת מול אחת משתי הקבוצות השנואות בארץ; לבין אישה שנמנתה על קבוצה מוחלשת שנאבקה מול הגבר הלבן, החזק, תוך סיכון רב וממשי? באותו אופן, היה מגוחך לראות את הכותרות על האומץ של רוזנבליט. ממש מרד חברתי אמיץ ומרשים.
לובשי שחורים שלא מחוברים למציאות
שורש הבעיה הוא שרוב הציבור שופט אוכלוסייה שלמה בלי להכיר אותה. אני לא חרדי ואין לי קרובי משפחה חרדים, אבל ביקרתי בבני ברק לפני כשנה במסגרת כתבה עיתונאית. מהדימוי הציבורי שנוצר לעיר ולתושביה אפשר היה לחשוב שאמצא אנשים מתקופת האבן, לובשי שחורים שלא מחוברים למציאות המודרנית. יהיה מוגזם להשתמש במשפט "ההיפך הוא הנכון", אבל בהגעה לעיר נתקלים במציאות מורכבת הרבה יותר ממה שמצטייר בתקשורת. העיקר שבידיעות מכרו עיתון אחד יותר.
בבני ברק סיפרו לי שבניגוד לדימוי התקשורתי, זה לא נכון שרוב החרדים לא עובדים. ואכן, בסקר כוח אדם שערכה המועצה הלאומית לכלכלה ב-2008 מוצגים נתונים שאולי יפתיעו אתכם. אמנם אחוז העובדים במגזר החרדי נמוך משמעותית מזה שבמגזר החילוני, ועם זאת, קרוב למחצית מן החרדים עובדים (48.2%), לעומת 72% במדינות ה-OECD. נתון נמוך יותר, נכון, אבל מעמיד בספק את טיעון הפרזיטים הידוע.
פרופ' וולצר מבקר את הנאורות המודרנית, שמתעלמת משונות בין קבוצות. צריך להבין שלצד ערכים אוניברסליים שאפשר ורצוי לקיים (כמו כבוד לנשים), לפעמים אין ברירה לבצע פשרות. כל עוד אף אחד לא נפגע, כל עוד נעשה איזון סביר בין הליברליזם האוניברסלי, הערכים והעקרונות עליהם אי אפשר להתפשר, לבין צרכי הקהילות השונות ומנהגיהן. בפלורליזם, שהוא חלק בלתי נפרד מהליברליות, צריך לתת גם לאחר, "הזר", להתבטא. כך, למשל, בקווים שהם ברובם ועיקרם המרכזי חרדים – אפשר ורצוי להתחשב בהם.
זה קשה, לאור הפוליטיקה שסובבת אותנו, אבל נסו להבין גם את החרדי. כל פרשה כזו מציפה כל כך הרבה דמגוגיה ועיוותים. קל לשנוא את החלש והלא מוכר. יש שיאמרו שהם לא חלשים, שהם מסובבים את המדינה על האצבע הקטנה ולוקחים תקציבים. ונכון, מתוך 750,000 חרדים יש את אלה שמתנהגים באופן לא תרבותי, שראוי לכל גינוי. על חלוקת המשאבים אפשר וראוי לדון לעומק (ועם נתונים לא דמגוגיים) בהזדמנות אחרת. בינתיים, נסו לדבר עם חרדי. תראו שגם הוא בן אדם, אפילו לא שונה מכם כמו שנדמה לכם. אז אפשר יהיה לגשת לדיון בידיים נקיות, עם הבנה מעמיקה יותר של הצד שמנגד ובעיקר ללא דעות קדומות.