גם שבועיים לאחר התפוצצותה של פרשת הכדורגלנים וניצול הנערות, היא ממשיכה לעורר תגובות סוערות. מעבר לשאלות העובדתיות - אם שחקני מכבי ת"א ידעו שמדובר בקטינות ואם הראיות לכתבי אישום חזקות מספיק - הדיון המוסרי בפרשה מאיר פינות אפלות, או מודחקות, בכל הנוגע לקשרים מיניים בין בגירים לקטינות. הדיון הזה חורג מגבולות הפרשה עצמה, ולכאורה גם מהגבולות שבין שמאל לימין, ובין פרוגרסיביים לשמרנים.

אבל רק לכאורה. כמה מהדוברים הבולטים של הימין השמרני בתקשורת מיהרו לגמד את הפרשה, להביע אמפתיה לכדורגלנים וכמובן - לתקוף את "הצביעות" ו"הצדקנות". משה פייגלין כתב ש"כל הסיפור צריך היה להיות זניח ולהיתחם למדורי הרכילות". ינון מגל הבליט שהיחסים התבצעו בהסכמה (שלא תקפה מבחינה חוקית), ומחה על "השיימינג המטורף" שנעשה לשני הצדדים - כן, גם לכדורגלנים - וכשמגיבה בטוויטר מחתה על דבריו כתב לה "תקראי לוליטה ותחזרי אליי". 

שמעון ריקלין כתב ש"אמא מהעיר של הנערות" אמרה לו שהן כנראה הציגו תעודות זהות מזויפות, ואחר כך האשים את זהבה גלאון שהיא "מעודדת בנות ללכת עם מכנסונים". אחרים, כמו הלל גרשוני, תהו "מה שלום גרטה?" - רמז לפעילות הפוליטית של גרטה תונברג, במה שנראה כהשוואה מוזרה למדי בין היכולת של נערות להיות פעילות פוליטית לבין קיום יחסי מין עם בגירים.  

מעבר לזעזוע שהתעורר מהאמירות האלה, רבים שעקבו אחרי הדיונים הללו פשוט שאלו למה. מדוע דחוף לריקלינים למיניהם להתערב בסיפור הזה, שאינו נמצא בראש רשימת הנושאים שבו הם עוסקים בדרך כלל? מדוע הם מתאמצים כל כך להגן, או לפחות לגלות הבנה, כלפי גברים בעלי כוח ומעמד שחשודים בניצול מיני של קטינות? איך בכלל ההתנהגות המיוחסת לכדורגלנים, הכוללת גם בגידה, מתיישבת עם ערכים של שמרנות חברתית? מה יוצא להם מכל זה?

קשה לדבר, קל להרוס

אפשר לטעון שהאמירות האלה פשוט מבטאות התנגדות בסיסית לכל מה שמריח פמיניסטי. זה כנראה נכון. אפשר להגיד שזו התמכרות לרצון להיות הילדים הרעים של הפוליטיקה והתקשורת, שבתורה מתמכרת למי שמייצרים כותרות פרובוקטיביות (זה נכון לא רק לגבי דוברי הימין, תראו את אמיר חצרוני או פרופ' יורם לס). גם זה כנראה נכון. אבל יש כאן בעיני עוד משהו, שגם הוא חורג מגבולות הפרשה הנוכחית: שאיפה לנטרל את האפשרות לדיון מוסרי ולפעולה מוסרית, שיגנו על מי שהחברה הפלתה, ניצלה ורמסה במשך שנים ארוכות. 

לפני העידן של פייסבוק וטוויטר, לא דיברנו כל כך הרבה על היררכיות חברתיות ועל פוליטיקת זהויות: אנשים שהשתייכו לקבוצות מופלות או מודרות התמודדו עם בדידות, בושה, השתקה וחשש מאלימות פיזית ומילולית, לעתים קרובות בצורה עקיפה יותר מאשר ישירה. הנה דוגמה אחת שאני זוכר היטב: עוד בשנות ה-2000 ח"כים כמו נסים זאב מש"ס, שדיברו בגלוי נגד להט"בים, נתפסו בעיני אנשים רבים כחשוכים ולא רלוונטיים. אלא שאותם אנשים בדיוק יכלו להשתמש ב"הומו" או "גיי" כקללה, וגם בסדרות ובסרטים זה היה נפוץ. ההומופוביה הסמויה קשה יותר לזיהוי והכחדה מהגלויה, ולעתים קרובות מופצת בידי אנשים שאין להם כוונות רעות. 

אבל אז הגיעו הרשתות החברתיות. הן הקלו על אנשים שחולקים מרכיבי זהות לדבר על חוויותיהם המשותפות, הפגיעה בהם בגלל זהותם והסבל שנגרם להם. הן גם הקלו עליהם להתאחד ולפעול. וכך, שוב ושוב, אנחנו רואים עוולות שפעם היו עוברות בשתיקה או בקריצה מתפוצצות בקול גדול, רבות מהן סביב נושאי מין ומגדר, במסורת MeToo. אי אפשר יותר להעמיד פנים שלא ידענו. ומבחינת מי שהתרגלו להסכמה בשתיקה סביב הסדר החברתי, או לא חשבו עליו יותר מדי, המצב הזה מבלבל במקרה הטוב ומאיים במקרה הרע.

השינוי העצום הזה לא חף מבעיות, בלשון המעטה. הוא עוזר לקבוצות מסוימות, עם ידע וקשרים, יותר מלאחרות. הוא לא תמיד משמש כדי לדרוש יחס שווה - אלא גם כדי לתבוע עליונות, לדוגמה מצד גזענים או קיצונים דתיים, שבאופן אירוני יוצאים לעתים קרובות נגד "פוליטיקת הזהויות". ויש עוד בעיה גדולה: הרשתות החברתיות בנויות על רגשות חזקים, שגורמים לנו להגיב ולשתף. מזה הן עושות כסף. יש לכך לא מעט יתרונות: קשה יותר לדבר על אנשים כמקרים תיאורטיים, לסכם דברים ב"זה מורכב" ולא לנקוט עמדה כשצריך, וכל זה יוצר דיון מוסרי ער ודעתני - אבל לא בהכרח טוב. 

הרשתות יעודדו משפטי מחץ, נחרצות, התלהמות, השטחה, כללי אצבע, התעלמות מניואנסים וכן הלאה. לטוב ולרע, הן גם מכריחות אנשים לשלם מחיר על הפופולריות של העמדות המוסריות שלהם. אחרי הכל, אפשר לנסות ולהגן על העמדה שלפיה לגבר בוגר מותר לשכב עם בת 15, ויש גם מי שמעלים טענות כאלה (שאני בהחלט לא מסכים איתן). אבל לא רק שזו עמדה שקשה להגן עליה - זו גם עמדה שמציבה מראש את מי שמציג אותה בעמדת מגננה, ומאיימת על מעמדו החברתי. הרבה יותר קל להציג עמדה מתחמקת, ליצור הסחות דעת, לתקוף את יריביך, להטריל ולהרוס ככל האפשר את הדיון עצמו.

שתפו שכולם יראו את הצביעות!!!1

יש כמה דרכים להרוס דיון מוסרי. אחת מהן היא פשוט להגיד ש"זה לא סיפור חשוב", כפי שעשה פייגלין. שיטה אחרת היא להפוך את בעלי הכוח בסיטואציה לקורבנות: לדוגמה, להצביע על ה"שיימינג המטורף" שהכדורגלנים עוברים. זו אסטרטגיה שנשענת על החולשה של פעילות ציבורית ברשתות: כל דבר שנאמר על הכדורגלנים מתפרסם בפומבי ואפשר להציגו כשיימינג, בניגוד לאיומים שמועברים באופן פרטי. 

במקרה הזה, השיטה לא עבדה היטב. ראשית, האיומים שהנערות קיבלו בהודעות נחשפו ועוררו זעזוע. בנוסף, חלק מאוהדי מכבי עשו מה שאוהדי ספורט נוטים לעשות (ע"ע לה פמיליה והערבים): לצעוק בגלוי את הסאטבטקסט. קשה לראות בכדורגלנים קורבנות חסרי אונים, ולהתעלם מיחסי הכוח החברתיים, כשרואים חבורת אוהדים גדולה שרה "הקטינה זונה". 

מכבי תל אביב
אוהדי ספורט נוטים לצעוק בגלוי את הסאטבטקסט | צילום: פלאש 90

אז עוברים לשיטה הבאה. להאשים נשים שהותקפו מינית בהתנהגות שלהן, וספציפית בלבוש פרובוקטיבי מדי, זו כמובן גישה עתיקה. כך גם להפיץ שמועות עליהן. אני לא יודע איך הנערות התלבשו וזה גם לא רלוונטי, אבל ריקלין דאג להזכיר בהקשר לפרשה ש"תל אביב היא סדום ועמורה", להאשים את זהבה גלאון בעידוד נערות ללבוש מכנסונים.

הטיעון הולך בערך כך: מדוע מותר להגיד לבנות 15 שזה בסדר ללבוש מכנסונים אם הן רוצות, אבל אסור לגברים בוגרים לשכב איתן בהסכמתן? יש תשובות טובות לשאלה הזאת, ובראשן - הדרך שבה נערה מתלבשת לא מעידה על הבגרות ושיקול הדעת שלה, והיא בהחלט לא הזמנה לנצל אותה.  אבל התשובות לא ממש רלוונטיות, כי המטרה היא לא בירור מוסרי אמיתי - אלא לצייר את הצד השני בדיון כצבוע ומונע מפוזיציה, ולהכניס אותו למגננה.

מרגע שבכלל צריך לעמוד על הבדלים בין שני מקרים, אנחנו נדרשים לבטא עמדה מוסרית פוזיטיבית, מורכבת ורגישה, בלי לוותר על השורה התחתונה שלה ולהיכנע ל"זה מורכב" הסתמי. אלה לא עמדות שדיוני רשת מעודדים, ומי שישמיע אותן יסתכן בלהישמע מתייפייף או צבוע. זו הסיבה שהריקלינים והמגלים כל כך אוהבים את הביטוי זלא"ד - זה לא אותו דבר. מרגע שאתה מכניס את הצד השני לעמדה שבה הוא צריך להסביר למה זלא"ד, אתה כבר נהנה מעליונות. 

טיעונים מהסוג הזה מתקשרים לשיטה נוספת, וידועה לשמצה, לפגיעה בדיוני רשת: וואטאבאוטיזם, הידוע גם כ"מה עם" או "שתפו שיראו את הצביעות". במקרה הזה, ריקלין אמנם הודה בשלב מסוים שלשכב עם נערה בת 15 זה לא כל כך בסדר, אבל עשה זאת אגב הצגת אייטם על ילדה טרנסג'נדרית בת 9, תוך שהוא שואל בהתרסה את "כוהני הדת החדשים" למה זה בסדר. הטיעונים בנוגע לגרטה תונברג משתייכים לאותו ז'אנר.

ושוב, אפשר לדבר על ההבדלים העמוקים בין המקרים; על החשיבות בהתאמה מגדרית לפני גיל ההתבגרות; על השוני שבין הקשבה לילדים ולצורכיהם להנחה שיש להם שיקול דעת בוגר מבחינה מינית. אבל כל זה לא משנה. המטרה האמיתית היא לצעוק "הכל פוזיציה" - הפרוגרסיבים, והלהט"בים בתוכם, מוכנים כביכול לכל דבר שמשרת את הצד שלהם, ולכן אין סיבה להקשיב לטיעונים שלהם. 

ואם הכל פוזיציה, אין טעם בדיון מוסרי. ואם אין טעם בדיון מוסרי, לא צריך להסביר למה זה בסדר שגבר בוגר ישכב עם בת 15, שזה כאמור קשה. ואז אפשר לחזור לימים הטובים, כשהסדר החברתי נשמר בזכות השתיקה, הבושה, הקריצה והאיום הישיר או המרומז בהפעלת כוח, בזמן שכלפי חוץ מדברים על "צניעות" ו"ערכי משפחה".

אל תבזבזו את הזמן שלנו

אז מה עושים עם כל זה? באופן אישי, אני לא רואה טעם בהתנצחויות עם אנשים שמפעילים את השיטות שהזכרתי, גם אם הם אנשי תקשורת בכירים או פוליטיקאים. בניגוד לאנשים שמביעים עמדה שאנחנו פשוט לא מסכימים איתה, מפרובוקציות כאלה בהחלט אפשר להתעלם. יש אנשים שכן חשוב להם להגיב ולהשמיע את קולם, ואני יכול להבין גם אותם. 

מה שחשוב בעיני לזכור הוא זה: אנחנו לא צריכים לספק הסברים לאנשים שהמטרה שלהם היא להרוס דיונים מוסריים. אנחנו צריכים להצביע על כך שזו המטרה שלהם, ולדרוש מהם להציג עמדה עצמאית כתנאי בסיסי להשתתפות בשיחה. רוצים להסביר לנו למה זה בסדר שגבר בוגר ובעל מעמד ישכב עם בת 15, ולמה צריך להתעלם מיחסי הכוח ביניהם? לכו על זה. בלי שתפו שיראו את הצביעות, בלי השמאל אשם, בלי זלא"ד, בלי להסביר שזה לא חשוב, ובלי כל האסטרטגיות שמאפשרות לכם לחמוק מלשלם מחיר על העמדות המוסריות שלכם. אחרת? תפסיקו לבזבז לנו את הזמן ולבלבל את המוח.