שמי ימית גוהר. אני אם לתאומות בנות שמונה וחצי. נישאתי בגיל מוקדם. לטעמי, מוקדם מדי - ילדה בת 22 שנישאה לצעיר בן 27 לאחר היכרות של שלושה חודשים בלבד.
לאחר כשנתיים של ניסיון להרות ע"י הפריות מבחנה מלאים בחרדות, ציפיות, אכזבות כאבים פיזיים ונפשיים, הורמונים וכעסים האחד על השני, נכנסנו להריון המיוחל.
בשבוע ה-36 ילדתי שתי תאומות פגות, מקסימות וקטנטנות מאד. הטיפול בילדים בכלל, ובתאומות פגות בפרט, הוא עמוס ולחוץ מאוד. אני יכולה לספר על תקופה ממושכת של לילות שלמים ללא שינה, מלווים בבכי של בנותיי שגרמו לי ולגרושי מחסור חמור בשעות שינה, לחץ ועומס נפשי ופיזי כבד. במצב כזה מובן שלאף אחד מאיתנו לא היו כוחות ומשאבים לטפח את הזוגיות בינינו.
אני הייתי למעשה עדיין ילדה הזקוקה לתשומת הלב של בעלה, אבל כל אנרגיה שלו, ולו הקטנה ביותר, נשמרה לבנות. זכור לי לילה אחד, לאחר הלידה, בו ביקשתי מגרושי לכסות אותי לפני השינה ולנשק אותי ללילה טוב, כהרגלנו לפני הלידה. הוא סירב ואמר: "יש לי שתי בנות לכסות אותן, תתכסי בעצמך".
ואז, יום אחד, גדי קם ועזב את הבית. מצאתי את עצמי בעיצומם של גירושין מלאי בדידות, צער וזעזוע נפשי. בעקבות זאת, הבנות פיתחו תלות גדולה בי, חרדת נטישה, חוסר אמון וירידה בביטחונן העצמי - תופעות שעליהן לא התגברו לחלוטין עד היום. גם היום לא עוזבת אותן הדאגה שמא איעלם להן. רק אתמול בילינו ביום הולדת של חברה מהכיתה, והילדות לא הפסיקו לשמור על קשר עין איתי במהלך כל שהייתנו שם, שמא אלך מבלי לומר.
גירושין אינם תמיד הפיתרון המתאים
נכון, תקופת הגירושין גרמה לי להתבגר, לרכוש עצמאות שלא ידעתי מעולם, לרכוש ביטחון עצמי ולפתח אחריות רבה כלפי בנותיי. אבל המחיר של הגירושין היה כבד מדי, ואני החלטתי להפסיק לשלם אותו. לפני כשנה וחצי, גדי ואני החלטנו לאחד בחזרה את התא המשפחתי. ידענו באופן ברור שאין מקום לכישלון נוסף, כיוון שאם יהיה כזה הוא יוביל למשבר עמוק עוד יותר בנפשותיהן של בנותיי, וגם בשלנו.
לא, איני סבורה כי צריך להישאר יחד ללא תנאי. אבל אני בהחלט מאמינה שתמיד צריך לשקול את הרווח מול ההפסד. גירושין אינם תמיד הפיתרון המתאים. במקרה שלנו, בגלל הידידות שעוד נותרה לנו, למען הביטחון הקיומי שלנו, למען שלומן של הילדות שלנו וגם בגלל כל הדברים הטובים שקיבלנו מהקשר בינינו, התאחדנו שוב.
בדיעבד, איני מוצאת סיבה של ממש לאבדן הנישואין שלנו. אמנם, בזמן הנישואין שלנו, ביתנו ידע מריבות וויכוחים. הסתובבתי אז בתחושה של חוסר הגשמה עצמית, אבל היום אני מבינה כי הגשמה עצמית ניתן להשיג בכל מקום, וכנראה שלא חיפשתי מספיק טוב בבית.
היום אני יודעת שמשפחה וילדים הם הדבר החשוב ביותר, עוד לפני סיפוקי האישי. האיחוד הזה דורש הרבה מאמץ והשקעה מכל אחד מאיתנו, אפילו מרוני ואריאל הבנות שלנו, שהורגלו לחיות בזמן הפרידה ללא סמכות אב וגבולות ברורים ביני לבינן ובכלל. עם זאת, אני מרגישה שקיבלנו מתנה - קיבלנו חזרה את המשפחה שלנו.
סיפורם המלא של ימית גוהר - הערב ב-22:00 בתכנית "תמיד נישאר אבא ואמא"