אני לי גיא-רון, בת 26, גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ושלוש אחיות שלא מפסיקות לדבר. לעומתן, אני אילמת, אוטיסטית, שלא יכולה לדבר, אבל יש לה מה לומר. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. שיאהבו אותי ושיכבדו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חמודה, די חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר אליכם מבעד לאילמות. לפעמים אני צועקת וגם נושכת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
שלום לכולם, אני חדשה כאן ב-mako. עד היום הספקתי לכתוב במשך שנתיים בלי הפסקה טור שבועי באתר "וואלה!", וגם לפרסם כמה ראיונות. לאחרונה אני כותבת גם באתר "שווים". אני כותבת בעיקר על נקודת המבט שלי בתור אוטיסטית.
אני אוטיסטית וגם אילמת. אני כותבת בתמיכה ובהמשך גם אולי אסביר מה זה בדיוק. אני חושבת שהתכונות האלה מאפשרות לי לומר משהו על העולם, שהוא אחר. משהו שאולי ייתן לאנשים "רגילים" פרספקטיבה שונה על האופן שבו הם מסתכלים על העולם, על הדרך שבה הם מביטים על אנשים שונים מהם. השונות הזו יכולה להתבטא במוגבלויות או בתכונות, פיזיות או נפשיות, או לפעמים אפילו בדעות. אני רוצה לסייע לאנשים ולעודד אותם להביט על השונה מהם באופן מקבל ושוויוני, ולהתייחס אליו בצורה מכילה ומכבדת.
העובדה שאני אוטיסטית ואילמת לא מונעת ממני לעשות לא מעט דברים ולאהוב אותם, כמו אימון ספורטיבי אישי או לרקוד. אני מאוד אוהבת לרקוד וחבל לי מאוד שבזמן הקורונה אני לא כל כך יכולה לרקוד. בימים רגילים אני רוקדת עם חבר שלי, שאיתו אני לומדת ריקודים סלוניים. למדתי כל חיי בבתי ספר רגילים – יסודי, חטיבת ביניים ותיכון (עירוני ד' בתל אביב). סיימתי בהצטיינות את התיכון ואת הבגרויות, ואני לומדת ספרות ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. המשפחה התומכת שלי והמשלבות שלי מלוות אותי בחיי היומיום, ואני עושה כל מה שאני יכולה ללמוד להיות עצמאית עד כמה שאפשר. זה הכי חשוב לי, אבל גם הכי קשה.
אני אוהבת לכתוב. כתבתי קצת פוסטים ובלוג אישי, ולפני שהבנתי מה קורה התחלתי לכתוב טורים אישיים ב"וואלה!", וגם ראיינתי על הדרך את מאיר שלו ואת אפרים סידון . אני העיתונאית האוטיסטית הראשונה בישראל, ואני מרגישה שזו אחריות גדולה.
"לנו האוטיסטים ממילא קשה עם המגע"
אני מתחילה לכתוב כאן בעיצומה של מגפה, בעיצומו של גל שני, בתקופה שהעם מפולג יותר מתמיד וכשהעתיד שלנו לא בטוח מבחינה כלכלית ובריאותית. זו תקופה של פעם במאה שנה, ממש אפוקליפסה עלי אדמות. אני תוהה מה אנחנו יכולים ללמוד מהזמנים האלה, מה יישאר איתנו בעתיד. אני חושבת שאנחנו יכולים גם להתעשר בידע, על עצמנו ובכלל, מהזמנים האלה, ואנחנו יכולים ללמוד המון על הערכת הדברים הפשוטים והיומיומיים שאולי אף אחד לא שם לב אליהם כל כך בדרך כלל. למשל, ואולי הכי חשוב - כמה חשוב לנו המגע האנושי, החיבוק, או עד כמה חשובים חיי החברה שלנו. אגב, מעניין שאנחנו האוטיסטים ממילא בדרך כלל יותר לבד מאחרים ולחלק מאיתנו קשה עם המגע, החיבוק.
אני גם משוכנעת שאנחנו יכולים ללמוד בתקופה הזו משהו חשוב על כבוד לאחר, על הקשיים של אחרים, על הקושי של מי שנראה שונה או שמתנהג אחרת. על ההתמודדות עם המצב ובכלל, של מי שהוא לא הטיפוס שרגילים לראות ברחוב - הסיעודיים, הנכים, מתמודדי הנפש.
אני רוצה לעזור לכם להכיר את העולם האחר הזה, העולם הלא רגיל, דרך נקודת המבט שלי כאוטיסטית. זה עולם שונה מאוד, אבל מבחינתי אין סיבה שלא יהיה דומה לזה שלכם. עולם של צדדים רבים ושל צבעים רבים. עולם של קולות ושל דרך הקשבה שונה. עולם של התמודדות לא פשוטה, שזקוקה להבנה ולתמיכה שלכם. החיים הם כמו דף לבן שאנחנו מציירים עליו את חיינו, שחור או צבע על גבי לבן. כך אספר לכם אותי. הסגר הראשון עוד היה קצת רומנטי לרבים. השני כבר הרבה פחות. כמעט הכל השתנה, ולנו האוטיסטים השינויים הרי הכי מפחידים והכי קשים. אני שמחה להיות פה ואעשה כאן מה שאוכל כדי לשתף אתכם במה שעובר עלינו. מילה של לי.