יש מדינות שבהן משלחת אולימפית מייצגת ערכים אוניברסליים של תחרות ורוח ספורטיבית. אבל ישראל היא איננה סתם מדינה. היא אור לגויים. ולכן זה לא מפתיע שגם כאן הקדמה שלנו – מכירת סמל המשלחת האולימפית לחברה מסחרית – זוכה להתנגדות. אחרי הכל, זה רק מראה שהמשפט המפורסם של אלברט איינשטיין עדיין תקף: נשמות גדולות תמיד פוגשות בהתנגדות אלימה ממוחות בינוניים.
"יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק" – זה המוטו האולימפי, אבל מי אמר שהוא נעול, שהמשמעות שלו חייבת להיות אוניברסלית? מדוע לא לפתוח אותו לפרשנות, כמו שאנחנו עושים בכל דבר בארץ הקודש? איפה האותיות הקטנות שאומרות שזה מתייחס לתוצאות ספורטיביות? הרי יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק יכול להתייחס גם לאסטרטגיה של תאגיד טוב לב: למכור את המוצרים מהר יותר, למצב את עצמך גבוה יותר בקרב הצרכנים, ולהעמיד שורה תחתונה חזקה יותר מזו של שנה שעברה.
ובכלל, ישנן משלחות אולימפיות – כמו זו של בריטניה, שמארחת את המשחקים – שבנויות על חסויות וגיוסי כספים, ובכך חוסכות למשלם המסים כסף, ובתמורה מוכרות את נשמתן. אבל מי היה סוגר את הטלוויזיה אם מייקל פלפס היה שוחה כשלגופו חוטיני עם הלוגו של ויקטוריה'ס סיקרט, או שהזוכה במרתון היה מתיישב מיד לאכול ארוחת בריאות בחסות מקדונלד? בכלל, מישהו בפייסבוק הציע שהלוגו של ארה"ב יהיה רונלד מקדונלד. ואל תשכחו גם את הטיעון הביטחוני, שבטח יפציע בקרוב: מי יצליח לבצע פיגוע מורכב במספר ספורטאים כשבדרך לשם מכונת השיווק מחדירה בו על כל קיר במגורי הספורטאים את הרעיון שעליו לזנוח הכל ולהיכנס לסניף הקרוב ולאכול ביג מק?
אז נכון שאצלנו לא אומרים לא לכספי ציבור – הם בחינם, הרי – ונכון שאצלנו הכסף של הוועד האולימפי לא תמיד מגיע ליעד המובטח, כלומר לספורטאים, אבל איפה כתוב שהכסף תמיד חייב להגיע ליעדו בזמן?
ויש גם את העניין של ייצוגיות. בישראל שמעניקה פרס ישראל לאדם שהרס את התחרותיות בענף הספורט המצליח ביותר שלה (מבחינת הצלחות מקצועיות); בישראל שמחוקקת חוקים כמו חוק התכנון והבנייה, שמובילים שוב להתעשרותם של מעטים על פני רווחת האזרחים; בישראל שבה מנכ"ל מרגיש בנוח לציין שהצרכנים התרגלו למחיר הגבוה, ולכן אין לפעול להוזלת המחיר שתפגע ברווחים; למה למנוע את הרווח המהיר דווקא מאנשי הוועד האולימפי? למה שוב להפלות בין דם יהודי לדם יהודי?
אמנם עצוב לוותר מראש על ההצלחה הספורטיבית, אבל חשוב גם ללמוד מה הסיכויים שלנו מול מדינות שמאמינות באמת בספורט, ובחשיבותו לאורח חיים בריא ולגאווה במדינה, מדינות שמקדמות אותו באמצעות השקעה במגוון ענפי ספורט מרמת הילד ועד לטיפוח אקדמיות להצטיינות. בניהול תקין של ספורט ובהישגים אין לנו מה למכור לעולם. אז למה שלא ננסה בכל זאת למכור משהו, כמו את הסמל שלנו ואת הרוח הספורטיבית?