אירוניה היסטורית: דווקא בשעה שהמדגמים הראשונים שהתפרסמו בכלי התקשורת הצרפתית ניבאו ניצחון גדול בבחירות המוניציפליות בצרפת למפלגת החזית הלאומית בראשות מרין לה פן, עלתה להקת U2 להופיע בארנה אקור-הוטלס בפריז ושרה לפריזאים את "One". כלומר, בזמן שבונו שר לקהל של 20 אלף צרפתים "אנחנו אחד אבל אנחנו לא אותו הדבר/ יוצא לנו לשאת זה את זה" ושאר טקסטים של אחווה, שלום ואהבה, למעלה מ-30 אחוז מציבור הבוחרים הצרפתי בחר במפלגת הימין הקיצוני הידועה בשנאת הזרים שלה, בהתנגדותה החריפה להגירה ובמשטמה העזה שהיא רוחשת לאיחוד האירופי. בקיצור, איפה ציבור הבוחרים הצרפתי ואיפה "we get to carry each other".
בכל האמור בבחירות המחוזיות בצרפת, הכתובת רוססה על הקיר בגרפיטי ענק. גם בלי הזעם, הפחד והתסכול הציבוריים בעקבות שורת התקפות הטרור שחוותה פריז בעשרת החודשים האחרונים, מצבן של שתי המפלגות הגדולות, "הלגיטימיות" (מפלגת הימין-מרכז הרפובליקאית בראשות הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי והמפלגה הסוציאליסטית בראשות הנשיא המכהן פרנסואה הולנד), היה בכי רע, והחזית הלאומית נגחה בהן קשות בסקרי דעת הקהל. המשבר הכלכלי, האבטלה הגואה ועניין ההגירה ככלל ובעיית הפליטים בפרט ריסקו את הולנד ומפלגתו. הדבר כמובן שירת את החזית הלאומית של מרין לה פן.
הגרסה האגרסיבית של סרקוזי
הקשר בין מצב כלכלי רעוע ואי יציבות שלטונית כללית לבין עלייתו של הימין הרדיקלי איננו המצאה חדשה כמובן, והוא לא נכון רק לצרפת של השבוע. בשנים האחרונות גם במדינות אירופיות נאורות אחרות כמו בריטניה והולנד התחזקו מאוד מפלגות הימין הקיצוני (שלא לדבר על יוון והונגריה, בהן עלו מפלגות ניאונאציות לכל דבר). למה זה קורה? כי אצל ציבורים נרחבים ישנה הרגשה של אכזבה קשה וכישלון של האיחוד האירופי, וגם איזו אמונה (עממית בעיקרה ולאו דווקא מבוססת עובדתית) שהמסים שהם משלמים במדינותיהם הולכים לכיסיהן של מדינות "עצלות" כמו יוון, פורטוגל ואיטליה.
אבל מגמת התחזקות הימין הקיצוני לא באה עד כה לביטוי עז כמו ניצחון החזית הלאומית הצרפתית. מה הסיבות לכך? קשה לומר בדיוק, אבל אפשר לנחש: בצרפת חיה כרגע האוכלוסיה המוסלמית השנייה בגודלה באירופה (בין חמישה לשישה מיליון בהערכה זהירה – לעומת, למשל, 14 מיליון ברוסיה), ורבים מבניה הם מהגרים טריים יחסית. הפחד מרדיקליזציה של האוכלוסיה המוסלמית והריכוז הגבוה של פליטים ערבים ואפריקאים באזור קאלה, לצד מדיניות הגבולות הפתוחים של אמנת שנגן, מלבים את השנאה והנבערות באזורים הפרובנציאליים של צרפת. הפריזאים, למשל, מסרבים כרגע להכיר במציאות החדשה. מקומיים אמרו לי שזו הצבעת מחאה, ושהחזית הלאומית תיפול בסיבוב השני. אבל הפריזאים אינם מייצגים נאמנה את רוב הציבור הצרפתי, שהוא הרבה יותר שמרן, קתולי וקסנופובי. מה גם שלימין הקיצוני (והאנטישמי) יש היסטוריה ארוכה ומושרשת בציבוריות הצרפתית, והוא לא נולד אתמול, יש מאין. במובנים מסוימים אפשר לומר שקיימת בצרפת מעין "מסורת" של ימין קיצוני וגזען.
חשוב לזכור כי כוחה של החזית הלאומית בראשות מרין לה פן טיפס ועלה בהדרגה. לא מדובר במהפך של יום אחד. להבדיל מאביה, מקים המפלגה ז'אן מארי לה פן, הצליחה הבת מרין - לפחות על פני השטח - להתנתק מהמורשת האנטישמית של אביה, להתכחש להצהרותיו הפרובוקטיביות, ולמתג עצמה מחדש כגוף פוליטי לגיטימי שאינו "ימין קיצוני" אנטישמי וגזען, אלא מפלגת ימין ליברלית (קצת יותר אגרסיבית מהמפלגה הרפובליקאית של סרקוזי). המסע שלה להצלחה השבוע היה ארוך ושקול. עקב בצד אגודל, טיפין טיפין, הלכה והתחזקה החזית הלאומית.
לצד המיתוג מחדש, לה פן גם השכילה ליצור מעין חזית משותפת עם מפלגות ימין קיצוני אירופיות אחרות, ויש הטוענים שעיקר כוחה הפיננסי נשען על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, שמזרים כספים למפלגת החזית הלאומית מתוך איזו הזדהות אידיאולוגית (והרצון למוטט את גוש היורו). כל הדברים האלו יחד נשאו את פירות הביאושים שלהם כבר בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי לפני כשנה, אז זכתה החזית הלאומית הצרפתית לרוב גדול. גם בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניצחה מפלגתה במספר ערים קטנות. ובכל זאת, עד היום, היו אלו בעיקר ניצחונות סימבוליים. החזית הלאומית עדיין נתפסה כתנועה לא לגמרי לגיטימית, שאיננה חלק אינטגרלי מהפוליטיקה הצרפתית.
כרגע נראה שכל זה עתיד להשתנות ממש בקרוב. אם לה פן תזכה גם בסיבוב השני בשבוע הבא, הרי שמפלגתה תשיג עמדות כוח של ממש בפוליטיקה הפנימית הצרפתית – עניין בלתי נתפס כמעט. במחוזות מסוימים, כמו במחוז הצפוני נורד פה דה קלה פיקארדי (שבו התמודדה לה פן) ובמחוז הדרומי פרובאנס אלפ קוט־ד'אזור (שבו התמודדה אחייניתה בת ה-25, מריון מרשל לה פן), נראה שניצחונם מובטח. כך או כך, מדובר בתוצאות הרות גורל. הדבר חמור עד כדי כך שפרשנים מסוימים כבר הגדירו את תוצאות הבחירות האלה כ"ניצחון הגדול ביותר של מפלגת ימין קיצונית באירופה המערבית מאז מלחמת העולם השנייה".
שמות הקורבנות בטריקולור
כל הקרקס הזה הוא רק הכנה, או מקפצה, לבחירות הכלליות לנשיאות שייערכו בצרפת ב-2017 ושיהיו, ללא ספק, שעת מבחן לא רק לכוחה של מפלגת החזית הלאומית, אלא לחוסנה הדמוקרטי של הרפובליקה הצרפתית כולה. מריון מרשל לה פן כבר הודיעה בנאום הנצחון שלה השבוע שאזרחי המדינה המוסלמים צריכים לקבל את העובדה שיש בצרפת רוב קתולי, ושהם לא יכולים לקבל ייצוג זהה במרחב הציבורי.
אבל המוסלמים הם לא היחידים שצריכים לדאוג. הקהילה היהודית, למשל, לא יודעת איך להתמודד עם תוצאות הבחירות המחוזיות. עד היום לא ניהלו מוסדות הקהילה שיג ושיח כלשהו עם הלאומנים והתעלמו מהם לחלוטין. עכשיו, אם החזית הלאומית אכן תעמוד בראשות מחוזות גדולים אלו, הרי שהקהילה היהודית תיאלץ, בעל כורחה, לבוא איתם במגע, שכן הם יחזיקו בתקציבי ענק ובעמדות כוח פוליטיות וביורוקרטיות. בחדרי חדרים, לא מעט יהודים צרפתים דווקא תומכים בלה פן מתוך אמונה שיש להם אויב משותף. לה פן עצמה גם ניסתה לא פעם לחזר אחרי ראשי הקהילה ולהראות להם שהתפוח נפל רחוק מאד מהעץ. עד כמה אפשר להאמין לה בעניין? ימים יגידו.
הנה עוד נקודה מעניינת למחשבה בהקשר של U2 והחזית הלאומית: ממש כמו מערכת הבחירות המחוזיות, גם המופע של U2 עמד כולו בסימן מתקפת הטרור האחרונה שבה נרצחו 132 איש ונפצעו מאות אחרים. U2 הייתה אמורה לחתום את סיבוב ההופעות העולמי שלה "תמימות+ניסיון" (אין קץ לאירוניה) בשני קונצרטים, ב-14 וב-15 בנובמבר. מטבע הדברים, ההופעות נדחו למועד החדש. חברי הלהקה, הידועים באקטיביזם החברתי והפוליטי שלהם, הכינו לפריזאים ערב בלתי נשכח. "אנחנו עומדים יחד עם משפחות הנספים", אמר בונו לקהל שעה שעל מסך המולטימדיה הענקי הופיעו שמותיהם של קורבנות ההתקפה, מודגשים בצבעי הטריקולור. אם לא די בכך, בהדרן התעטף בונו בדגל הצרפתי ושר בצרפתית את "Ne me quitte pas" של ז'אק ברל.
דה אדג', גיטריסט הלהקה, אמר ל-CNN כי "מבחינתנו, לחזור עכשיו לפריז זה לא רק עניין סימבולי. אני חושב שאנחנו ממש מתחילים פה תהליך של התנגדות, פעולת התרסה נגד התנועה הזו". מרין לה פן הייתה חותמת על כל מילה.