דוד בן גוריון (צילום: Keystone-France, GettyImages IL)
מה השתנה במצבו של חופש הביטוי מאז תקופת בן גוריון? | צילום: Keystone-France, GettyImages IL
אדם מטיף, בספרים ובמאמרים עיתונאיים, להשתמש בנשק כנגד צה"ל, ובמקביל -  מבקש להתקבל כמורה בבית הספר. שר הביטחון מורה לבית הספר לא לקבלו, והאדם עותר לבג"צ. בית המשפט העליון מביע סלידתו מהפרסומים, אבל תוהה: "אם הצנזורה עברה בשתיקה על פרסומי המבקש, ולא מיחתה בידו – עד כמה שהדבר מוזר – להטיף למרד, לא פסק עוד, תודה לאל, דין מישראל ... אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר. אין נועלים בפניו שערי פרנסה ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית בלבד". כך היה פעם. המבקש היה ד"ר ישראל שייב-אלדד, איש הימין, ושר הביטחון היה דוד בן-גוריון.

שני אירועים מטרידים בשבוע שעבר מעידים שהלקח מפרשת שייב-אלדד נשכח או הושכח. בראשון, הועבר מתפקידו ד"ר גלעד נתן מתפקידו במחלקת המחקר של הכנסת בשל מאמרים ביקורתיים שפירסם בעיתונות לפני למעלה משלוש שנים. בשני, רם כהן, מנהל תיכון "נט" בתל אביב, זומן לשימוע במשרד החינוך בעקבות מאמר שפירסם בעיתון "הארץ" (יחד עם פרופ' אורית קדר) בו הצביע על כך שרק מרצ וחד"ש עמדו בפני גל החקיקה האנטי-דמוקרטי. לעמדות פוליטיות, ובעיקר לעמדות שמחוץ לקונצנזוס, מיהרו שומרי הסף להבהיר, אין מקום בשירות הציבורי. התיבה "והיה מחננו טהור" קיבלה פרשנות קודרת.

שתי ההחלטות הללו (שאין ביניהן קשר ישיר למעט רוח הזמן) שונות ממה שהורגלנו בשנה האחרונה. לא עוד מחלקות ומרצים המלמדים חשיבה ביקורתית המואשמים ב"חוסר אובייקטיביות" או ב"שטיפת מוח" של הסטודנטים הכפופים להם וגם לא מפקח על לימודי אזרחות שחטא באחריות על ספר ביקורתי. כאן, מפוטרים (או מועברים לתפקיד אחר) אנשים בשל מאמרים ביקורתיים שכתבו בעיתון שלא במסגרת עבודתם ושלא הוכח כי השפיעו על עבודתם.

שוויון? חופש ביטוי? מילים של סמולנים

שומרי הסף יסבירו, אפשר להניח, שחוקר או מנהל המזוהים פוליטית לא יוכלו לחנך או לחקור מכיוון שעמדותיהם ידועות ולכאורה מוטות. ניתן כמובן לשאול האם עמדות שאינן ידועות מבטיחות אובייקטיביות? ולחלופין, האם אנשים המזוהים עם עמדות שבקונצנזוס יכולים להיות אובייקטיביים?

מציע החוק - שר הפנים גדעון סער (צילום: AP)
אסור למורים להביע דעה? שר החינוך גדעון סער | צילום: AP
בהערת אגב, לא למותר להזכיר שלא רק פגיעה בחופש הביטוי יש כאן, אלא גם אכיפה סלקטיבית. אך לא מזמן קראו עשרות רבני ערים שלא להשכיר דירות לערבים. בניגוד למאמריהם הפובליציסטיים של רם כהן וגלעד נתן, קריאה זו נחשבת לא רק להפרה של הכללים החלים על פעולת רבנים בתפקיד ציבורי, אלא גם עוררה חשש להפרת האיסור הפלילי בדבר הסתה לגזענות. למותר לומר שהרבנים לא זומנו לשימוע, ואף לא נשקל באופן רציני להעביר מי מהם מתפקידו.

מושגים כמו שוויון וחופש ביטוי כבר הפכו מזמן למזוהים עם שיח ליברלי פוסט-ציוני, התפתחות המעידה לא רק על ראייה צרה אלא גם על זיכרון היסטורי לקוי, או במקרה של שר החינוך, סלקטיבי. בית המשפט, יש לקוות, יציל גם הפעם את הדמוקרטיה הישראלית מלפגוע בעצמה ויבטל את החלטת משרד החינוך והכנסת. יש גם לקוות, וזו כנראה תקווה שלא תתממש, שמפלגות הימין ישכילו לאמץ מה שהוא מהלקח ההיסטורי של דברי בית המשפט העליון בפרשת שייב-אלדד.  

ד"ר גיא בן-פורת הוא מרצה למדע המדינה ומדיניות ציבורית

ד"ר אמיר פז-פוקס הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו