איווניר. נמנע מלשטוף את שחקניו (עמית מצפה) (צילום: מערכת ONE)
לומר על מכבי ת"א שהיא מתדרדרת מרמז על כך שהיה לה איזה הישג מוחשי. מוטי איווניר | צילום: מערכת ONE

תבוסתה של מכבי ת"א אמש להפועל עכו (3:0) ממחישה היטב עניין שמשום מה אנשים לא מדברים עליו: הכדורגל הישראלי מצוי במשבר עמוק. נכון, מצחיק לומר זאת על ענף שמעולם לא נודע כזוהר, ועוד יותר מצחיק לבסס זאת על קבוצה שכבר למעלה מ-15 שנים אינה פוגעת. למרות זאת, דווקא ההתפוררות הכה מהירה של מי שנחשבה לטוענת המרכזית לכתר מהווה יופי של אקדח מעשן לפשע שנקרא עונת 2011/12, החלשה שידענו מזה זמן רב.

אבל משבר הוא מונח יחסי, וצריך לבחון אותו על רצף של זמן. כאן בארץ יש שלוש דרכים עיקריות להבין אותו: אחת עוברת בקרית אליעזר, השנייה בוולפסון והשלישית בקרית שלום. מספיק מבט משווה קצרצר על איכות הסגל של מכבי חיפה לפני כעשר שנים, בתקופת גרנט, ולפני כשש שנים, בתקופת רוני לוי, כדי לזהות את תהליך ההתדרדרות שעברה קבוצת הדגל של הכדורגל הישראלי, למרות שהיא די יציבה וכמעט תמיד הישגית. הוא הדין גם לגבי הפועל ת"א, למעט ההבלחה של עונת הדאבל, בה הרכיב אלי גוטמן סגל של פעם בעשור, שהציג כדורגל מעולה אך חד-פעמי.

לגבי מכבי ת"א, המצב קצת שונה. הרי לומר שהיא מתדרדרת מרמז על-כך שהיה לה איזה הישג מוחשי בשנים האחרונות, כשלמעשה היה יוק. וכלום. וגם נאדה. עם זאת, מבחינת חוסר-האונים של המועדון המפואר בדימוס הזה, ניכרו בעשור האחרון וחצי התפתחויות שלא היו מביישות את האינטרנט. משנה לשנה הופכת מכבי ת"א חסרת אונים יותר מפני שסל התירוצים לכישלונות מצטמצם ונשחק, שכן נדמה שהם ניסו הכול; והתקווה להצלחה אמיתית נהיית קלושה יותר; והסמל, והמונח "מכביזם", מתרוקנים מתוכנם כמו הכנרת ממים, ומאיימים להתייבש.

איפה הנוער איפה?

הסיבה פשוטה למדי. היא קשורה הדוקות לעובדה שהליגה מתדלדלת מנכסיה הדלים ממילא עקב ריבוי הישראלים היוצאים לשחק בחו"ל בלי הצדקה. היא נובעת מכך שלמעט מקרים יוצאים מן הכלל ההשקעה בנוער לקויה ועל כן אין לנו כיום יותר כישרונות משהיו לנו לפני חמש, עשר או עשרים שנה, אבל הרבה פחות מהם משחקים בישראל. לחילופין, לא נראה שחל שיפור במערך הסקאוטינג של אף אחת מהקבוצות, מכאן שיותר זרים ראויים אינם נוחתים פה למלא את השורות.

וכן, כמה שנמאס להגיד את זה, העובדה שהליגה שלנו עדיין בת 16 קבוצות בוודאי אינה תורמת. זאת מתמטיקה פשוטה. השמיכה קצרה מלכסות היטב את כל השש-עשרה. מאגר העתודות שלנו לא יכול לפרנס ליגה כה גדולה, ולכן היא פושטת את הרגל. למכבי חיפה יש מחלקת נוער מושקעת, ולכן היא מצליחה לספוג אבידות, להישאר קבועה בצמרת, אבל – וכל מי שצפה בה בעידן אלישע לוי יודע – לרוב היא בינונית מאוד, לא פעם חלשה, וכמעט תמיד משעממת. שוב, הוא הדין לגבי הפועל ת"א, רק עם קצת פחות הישגים פה בארץ וקצת יותר במפעלים האירופיים. ומכבי ת"א? היא מצויה הרחק מאחוריהן, שבויה בלימבו תמידי בין צחוק של אבסורד לבכי מיואש.

עד שהמגמות הללו לא ייפסקו, עד שלפחות גורם אחד במשוואה ההרסנית לא ישתנה מן היסוד, נהיה תקועים עם שלוש "גדולות" שכאלה. אלה יהיו פניה של ליגת העל - חיוורות, אומרות אבוי.

כשהליגה נותנת לך לימונים

ג'ובאני רוסו פותח את הפה (צילום: מערכת ONE)
זוכרים? ג'ובאני רוסו | צילום: מערכת ONE

אבל האבוי כמו האבוי טומן בחובו גם פן חיובי. אמנם, איני מחסידי תיאוריית ה"לפחות הליגה שלנו מותחת", כי הרעיון שלי לגבי מתח אינו כולל משחקים איטיים וחסרי ברק או אסתטיקה, אבל כן אני חסיד של אפשרויות חדשות.

הפעם האחרונה שחזינו באלופה חדשה התרחשה עם הפועל חיפה ב- 98/9 - העונה שהמציאה את ג'ובאני רוסו ובמידה רבה גם את אלי גוטמן. לפני כן הייתה זו בני יהודה ב-89/90, אז התגלה גיורא שפיגל המאמן, ומשה סיני זכה לעדנה בערוב קריירתו. ב-82 עשתה זאת הפועל כפ"ס בכיכובו של יצחק שום ותחת הדרכתו של מאמן צעיר בשם דרור קשטן (שיחזור על ההישג ב-87 כשיביא אליפות ראשונה לבית"ר ירושלים, אם כי בית"ר של אז לא הייתה קבוצה ממש קטנה).

גם השנה זה יכול לקרות. כשהסדר הישן מתפורר, נוצר חלון הזדמנויות לחדש לעלות. אלופה חדשה תספק סיפור יפה ומרענן ותעלה גיבורים שעד כה היו אלמונים. אז אולי רב"ש וקריית-שמונה? ולמה לא רובן ונתניה? הלוואי. הכל, כולם, רק לא מה שכבר היה, רק לא המוכר. רק לא הישן והממש ממש לא טוב.

>> הטור הקודם שלי: NBA, הליגה החמדנית בעולם
>> מה עומד מאחורי התנועה לשמירת הבולבולים?