מדינת ישראל 2011. העבודה הסוציאלית תופסת כותרת ראשית בכל העיתונים ופותחת את מהדורות החדשות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט. הרשתות החברתיות מפיצות את דבר מאבקן הצודק של העובדות הסוציאליות ואני צועדת בהפגנות ומקבלת תמיכה מהעוברים ושבים. אחרית הימים. נוצר חלון הזדמנויות תקשורתי צר ובו אני יכולה בין הודעה על יציאת ipad2 לבין דיווח על נושא בטחוני לומר כמה מלים על חשיבותה החברתית של העבודה הסוציאלית.
מאבק העובדות הסוציאליות הוא בראש ובראשונה מאבק על שכר הולם וזכויות עובדים. כפי שאני אומרת לחברותיי למקצוע, אין בכך בושה. כמו כל אדם, אנו ראויות לקבל שכר ראוי על עמלנו, שכר שיאפשר לנו להתפרנס בכבוד. אמנם אני סולדת מאופן הסיקור המציג אותנו מחזיקות תלוש שכר עלוב ומתאר כיצד איננו מסוגלות "לגמור את החודש". נכון, זה מגייס דעת קהל ולצערי זה גם משקף פעמים רבות את המצב, עם זאת לא זו הסיבה לדרישתנו לשכר גבוה יותר. שכר הולם מגיע לנו כמי שעוסקות במקצוע עם מקדם שחיקה גבוה, הדורש השכלה גבוהה, מיומנויות רבות, יצירתיות, יכולת הכלה רגשית, מפגש מתמיד עם מצוקות ועבודה סביב לשעון. אמנם אני רואה בעבודתי שליחות וייעוד אך זה לא אומר שלא מגיע לי תשלום על כך. לכן, חפשו אותנו בהפגנות עם חולצות עליהן מתנוססת האמירה "עם עבודת קודש לא קונים במכולת".
המאבק שלנו כולל בתוכו גם דרישה בלתי מתפשרת להחלת ההסכם הקיבוצי שיושג בצו הרחבה על כלל העובדות הסוציאליות, הן במגזר הציבורי והן במגזר השלישי. משמעות הדרישה היא לחייב את המדינה לקחת אחריות על השלכות החלטתה להפריט חלק נכבד משרותי הרווחה שבעבר היא סיפקה באופן ישיר. לכל הפחות עליה להגן על העובדות המופרטות ולוודא שהעסקתן לא תהא פוגענית.
זה היחס של המדינה לאוכלוסיות המוחלשות
מעבר לכך, המאבק הזה הוא מאבק על פניה של החברה בישראל ובעיקר על דמותה של מדינת הרווחה. מלים גדולות אך נכונות. מדוע? מכיוון שברור לכולנו שהשכר של העובדות הסוציאליות משקף מציאות חברתית עגומה רחבה יותר. לכן, המאבק הזה שונה ממאבקים פרופסיונאליים אחרים, ראויים ככל שיהיו.
שכרנו הנמוך משקף לדידנו את החשיבות הפחותה שקובעי המדיניות מייחסים לאוכלוסיות בהן אנו מטפלות. אנו עובדות בעיקר, אך לא רק, עם אוכלוסיות מוחלשות. אלה אנשים שאנו כעובדות סוציאליות מנסות להראות להם שקולם חשוב, אך שנים של דחייה וקושי גרמו להם להאמין שאיש לא יקשיב להן גם אם יזעקו. עם זאת, לכל העוסקות במלאכה ברור שיציבותה של כלל החברה תלויה בחוסנן של החוליות החלשות בה. וברור לנו כי בהעדר שירותים חברתיים מקצועיים שיציעו מניעה, אבחון מוקדם של סיכונים ותהליכי שיקום, כל הרעות החולות יתפוצצו לא רק בחצר האחורית אלא בפרצוף של כולנו.
ואל תטעו ותחשבו שמדובר רק במאבק ערכי-חברתי של יפי נפש. השקעה ברווחה היא בעלת הגיון כלכלי. בכל מודל שלא תבדקו, אם ברפואה, במערך הכבאות או בכל תחום דומה אחר - עדיף לכולנו להשקיע לא בכיבוי השריפה ושיקום ההריסות אלא במניעת השריפה מלכתחילה.
לבסוף, שכרנו הנמוך מראה כי טרם הסתיים המאבק על שוויון זכויות מגדרי בתעסוקה. כמקצוע ש-90% מהעוסקות בו הן נשים - קשה לא להסיק שקובעי המדיניות עדיין מניחים שכלכלת המשפחה נסמכת על משכורתו של הגבר ותעסוקת נשים היא רק בבחינת משכורת שנייה.
יום ראשון של השביתה מאחורינו. אני כותבת שורות אחרונות ומקווה שהקשישים בהם אני מטפלת רואים כעת את מהדורת החדשות המרכזית הנפתחת עם קולות המאבק. מי ייתן ואחזור לתת להם שירות במהרה, במציאות בה הסוגיות החברתיות אינן רק אפיזודה תקשורתית חולפת, אלא במרכז השיח הציבורי.
מיטל ויסמן היא עובדת סוציאלית בתחום הזקנה בעיריית תל אביב-יפו