להיות אם חד-הורית זה תמיד קשה. כאישה, אני צריכה לעבוד יותר בשביל להרוויח את אותו שכר שמרוויח גבר במשרה דומה, מה שמשאיר לי עוד פחות שעות עם הילדים – וזה לא שיש לילדים הורה אחר בבית שיטפל בהם. אבל רב האימהות החד-הוריות מקבלות לפחות איזשהו סיוע, זעום ככל שיהיה, מביטוח לאומי. הכרה כלשהי מהמדינה. אולי יש להן סבתא או דודה שיכולה לעזור להן בבית לפעמים. לי אין אף אחד מאלה.  

הייתי רוצה לקחת את הילדים שלי לטיול. סתם ככה, לטייל, לראות דברים. אבל הם לא הולכים לצאת מהבית כל החופש.

הייתי רוצה לאפשר להם, אפילו יום אחד, ללכת לבריכה. אפילו סתם לתת לבן הגדול שלי לפגוש חברים. כבר תקופה ארוכה שהוא אפילו לא מסתובב עם בני גילו. הוא שומר על אחותו הקטנה מרגע שהוא מוציא אותה מהגן ועד 22:00 בלילה, כשאני סוף סוף חוזרת אחרי 15 שעות עבודה.

הדבר שהכי חסר לי זה זמן. זמן להיות קצת עם הילדים שלי, לראות אותם גדלים. אפילו רק לראות את הקטנה כשהיא עדיין ערה. אני לא זוכרת מתי זה קרה בפעם האחרונה.

אני עובדת בשלוש עבודות, אחת מהן - עבודת ניקיון. רוב הזמן כואב לי כל הגוף. אין לי מושג מאיפה אני מביאה את האנרגיות להמשיך, אבל אין לי מתי לחשוב על זה. אין לי זמן לנוח - אחרת לא יהיה לי מה לשים על השולחן. מחזיק אותי רק הפחד שלא יהיה לי במה להאכיל את הילדים שלי.

אף פעם לא היה קל - אבל לפחות יכולתי לקרוא לזה חיים

עד לפני שנה זה לא היה ככה. אפשר להגיד שהצלחנו פחות או יותר לשרוד. הייתי עובדת עד 16:00 או 17:00, חוזרת הביתה, לוקחת את הילדים מהגן. גם אז לא היה קל, אף פעם לא היה פה קל - אבל לפחות יכולתי לקרוא לזה חיים. עד שלפני שנה התחילו להוריד לי חמישית מהמשכורת כל חודש במסגרת חוק הפיקדון, שמחייב כל עובד להפקיד חמישית משכרו בקרן (אליה מפרישים גם המעסיקים 16 אחוזים מהשכר – כסף שמשתחרר רק כשהעובד עוזב את ישראל). למה? כדי לדחוק אותי "לעזוב מרצון" לאריתריאה, שממנה הגעתי.

מאריתריאה הצלחתי לברוח רק בנס, אחרי חודשיים שישבתי בכלא יחד עם הילדה הקטנה שלי. מהכלא הצלחנו להשתחרר רק אחרי שאביו של בעלי הסכים להיכלא במקומנו. כלאו אותנו כדי ללחוץ על בעלי, שברח מהצבא, לחזור. הצבא שהוא ברח ממנו הוא לא צבא כמו בישראל, שמשרתים בו כמה שנים ומשתחררים - מדובר בצבא שבו החיילים הם עבדים של השלטון עד גיל 60. הם סוללים כבישים, בונים בניינים, משרתים את הגנרלים הגבוהים – שום דבר שקשור באמת לביטחון או הגנה על אוכלוסייה. ומי שעורק, אם נתפס – נזרק למרתפי עינויים ונעלם שם.  

אחרי מסע קשה, כמעט בלתי אפשרי, הגענו לישראל חסרי כל. שרדנו פה בקושי רב, אבל שרדנו, אבל בשנה האחרונה אפילו ההישרדות הופכת לבלתי אפשרית.

עכשיו מדברים על זה שיהיו החרגות בחוק הפיקדון: שלנשים יורידו רק 6% מהמשכורת ולא 20%. זה כנראה נועד להקל אבל זה לא יקרה בקלות. סביר שאצטרך להפסיד ימים שלמים של עבודה ולחכות בתורים אינסופיים במשרד הפנים, שאף אחד לא מבטיח לי שבסופם יכירו בי כזכאית להחרגה. וגם אם יכירו, את הכספים שהפקדתי כבר לא אקבל, ולא ברור אם אראה אותם אי פעם. מי יעזור לנו לצאת מהמשבר של השנה האחרונה?

_OBJ

לא בחרתי להיות פליטה

אני חושבת על שאר חברי הקהילה שלי. מה עם האבות שמשמשים מפרנסים עיקריים למשפחות שלהם? מה עם גברים שתומכים בקרובים שלהם שנפגעו כל כך קשה במחנות העינויים בסיני שהם לא מסוגלים לתפקד? מה עם מי שעדיין משלם כופר על מחנות העינויים? אף אחד לא הולך להחריג אותם, אפילו לא כדי לאפשר להם להאכיל את המשפחות והנתמכים שלהם.

במדינת ישראל ישנם כרגע אלפי אנשים שנמצאים במצב של עוני חמור בגלל שמורידים להם כסף מהמשכורת. מי מאיתנו שעדיין לא רעב ללחם נמצא בדרך לשם. אף החרגה לא תצליח לתקן את הנזק שכבר נעשה, או להציל קהילה שלמה שגברים הם המפרנסים העיקריים שלה. שהאימהות בה לא רואות את הילדים שלהן גדלים, כי הן חייבות לעבוד, כל הזמן, כדי שהילדים האלה לא ירעבו. חוק הפיקדון צריך להיות מבוטל לחלוטין. שום החרגה לא תעזור.

אני לא בחרתי להיות פליטה. הייתי רוצה לחיות במולדת שלי, להיות קרובה להורים שלי, לשפה ולתרבות שלי. הלב שלי נקרע מגעגועים. אם היה לי לאן ללכת הייתי עוזבת. הרי אף אחד לא רוצה להיות אורח במקום שהוא לא רצוי בו. אבל תבינו: גם אם אצטרך להיות ברחוב, גם אם אצטרך לחטט בפחי זבל, אני לא אשים את הילדים שלי בסכנה. אני לא אקח אותם מפה לשום מקום, כי כרגע אין שום מקום בטוח שאליו אני יכולה ללכת. אני מתחננת, תפסיקו להתעלל בנו. תפסיקו לקחת אוכל מהפה של הילדים שלי. הם לא אשמים.

עדן טספמרים היא מבקשת מקלט ומגשרת בעמותת א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים). הבוקר ייערך דיון בג"ץ בנושא חוק הפיקדון