אין תמונה
כאן אין צורך בחמצן כמו בעולם החיצוני. מרב בטיטו
הכניסה

כמו לקפוץ ראש פנימה אל תוך בריכה עמוקה, ולא להוציא את הראש החוצה במשך 32 יום. הרעש בלתי נתפס, והלמות הלב מפעמת כמו תוף ענק שמישהו השתיל לי בתוך החזה. אני נמסרת ביד ההמון, מוגשת לו על טס ענק וממתינה בהכנעה שישסע אותי לחתיכות, ילעס היטב ויירק החוצה את השאריות.

וההמון נוגע, צועק את שמי, מחזיק בי ומסרב לתת לי להיכנס פנימה. ההמון מתנהג כאילו הוא מכיר ויודע אותי, כאילו הוא גידל אותי, חינך אותי והביא אותי עד הלום. עכשיו הוא מצפה ממני לדבר אחד: הוא רוצה שואו, הוא דורש את ליטרת הבשר שלו, הוא רוצה שאבדר אותו בדמעותיי, כאביי, געגועיי הביתה. הוא רוצה שאספק את הסחורה, ואני – איני יודעת מהי הסחורה הזו. מה אתן לו כדי שיתרצה, כדי שיאהב אותי?

מודעות

אני במלחמה קשה עם המודעות שלי. נאחזת בה כפי שניצול ספינה טרופה מביט בשברי הספינה שהייתה פעם האישיות המובהקת שלו. נתלית בזיכרונות של מי שהייתי לפני ימים ספורים. רעיה, אם, עיתונאית, בת אהובה. מי אני עכשיו? שלד של כל אלו. על השלד הזה אני בונה בשקדנות אישיות חדשה שמותאמת לבית הנפלא והמטורף הזה. אני לא רוצה לריב על לחם ועל פתיתים, אני לא רוצה שישנאו אותי, אני מסרבת לדבוק במי שהייתי קודם אך מתקשה להבין מה עושים כדי להכיל את כולם, להבין אותם, להזדהות עם המצוקות שלהם.

הילה ומרב מסתכסכות
מבהיל כמה מהר הנשמה שלי נפרדת ממי שאני

אני מבינה שאין פתח מילוט ממי שאני ומשתחררת לתוך החלום הזה שאין מציאותי ממנו. כאן אין צורך בחמצן כמו בעולם החיצוני. כאן מטפלים בי, מתכננים עבורי את סדר היום, דואגים שיהיה לי חם ונעים, משחררים אותי מהצורך להסיע ילדים לבשל ארוחת צהריים, לקפל כביסה ולהגיש את הכתבה במועד. כאן אני לא צריכה להיות חכמה, גם לא צודקת. כאן אני צריכה להיות נטולת מודעות עצמית: להילחם על התקציב כאילו בחוץ לא מתמוטט כל העולם הערבי, להתווכח על סיגריות בזמן שבחוץ יש אנשים שאין להם עבודה, לריב על שתי דקות במקלחת כאילו זה הדבר הכי משמעותי בקיום האנושי.

לחלום

הבית הזה הוא כמו מכונת ואקום ענקית ששואבת את התת מודע שלי. אני עוצמת עיניים ומתפללת לאלוהי החלום שישלח אליי את אהוביי. מנסה להיזכר בקולותיהם, הבעות פניהם, אופן הילוכם וחיתוך הדיבור שלהם. אפס, שום דבר לא קורה. הם לא באים לבקר אותי בחלום, ומסרבים לעלות באוב הזיכרונות. שינה חטופה מביאה לי ביקור בשפת הים עם דיירי הבית, נסיעה לארץ רחוקה עם דיירי הבית, בילוי לילי בבר לא מוכר. כן, עם הדיירים. מישהו נכנס אל מתחת לעור שלי והשתיל שם שבב שמנטרל את הזיכרונות. בבית הזה קיים רק הכאן והעכשיו, החברים החדשים שלי הם הילדים, הם הבעל, הם האחים וההורים.

מבהיל כמה מהר הנשמה שלי נפרדת ממי שאני, משתק להבין את אפסותו של העבר לנוכח הווה כל כך חזק, שונה ומשמעותי. בכי הגעגועים של הימים הראשונים מתחלף במהירות בשחרור נפלא ממשא החיים. אני מביטה בג'קי ולומדת מהר כמה טוב להיות כאן ועכשיו, כמה נעים לא לדאוג לראשונה בחיי, לפרנסה, לעתיד, להישגים מקצועיים, למערכות יחסים, לחובות פרטיים ולאומיים. אני מתאהבת בדרך של הילדים נטולי הדאגות והמודעות האלו, ונסחפת אל תוך זרם בלתי פוסק של שניות, שעות, ימים ולילות שחולפים על פני כאילו הייתי שוב בת 12.

הגוף

בגוף אני לא מבינה. לראשונה מזה חמש עשרה שנה אני לא נשקלת בבוקר. גם לא בערב. אין לי מאזניים, אין לי עוגן שיאחז אותי אל המציאות וישקף לי במספרים מהבהבים את מצב הרוח שלי. אני שמה לב שהבגדים גדולים עלי, אבל לא מאמינה להם. בכלל, אני לא מאמינה לאף אחד, אבל נאלצת להאמין בכל מי שסביבי: דרך האנשים הללו אני מגדירה את עצמי, בעיניהם אני רואה את ההשתקפות שלי, ומהתגובות שלהם כלפי אני לומדת מחדש מי אני.

אבל הגוף. הוא לא רוצה לאכול, לא מעוניין לישון. הגוף שלי ער 24 שעות, מגיב לכל רחש ולומד מחדש לחיות ללא שעון, ללא עיתון, ללא לוח שנה. הגוף שלי מתעורר מוקדם ולוקח אותי אל הסלון הגדול, שם – מבעד לזגוגיות הענק אני לומדת מחדש את השמש ומנסה להבין ממנה מה השעה. היא לא מגלה לי. הגוף שלי אינו זקוק לאוכל, ולא לשינה. כשאצא מהבית, אגלה שאיבדתי חמישה קילוגרם ממשקלי, אבל את זה אני עוד לא יודעת.

האח הגדול

אני מסרבת בכל כוחי להוקיר לו תודה. כועסת ומתאהבת בו חליפות. רגע אחד מתעבת את הדרך שלו למנוע ממני שינה, את האופן שבו הוא משסה אותנו זה בזה, את המניפולציה הרעועה שבה הוא נותן לי דבר אחד ולוקח ממני משהו אחר. ברגע שלאחר מכן אני קוראת אותי לסדר, מחנכת את עצמי להתנהג יפה ולהגיד תודה על כל הטוב שהוא מעתיר עלי.

תסמונת שטוקהולם. השבוי מתאהב בשובה. השבוי שוכח שזכויותיו הבסיסיות ביותר נלקחו ממנו, הוא אינו רשאי לומר בקול את מה שהוא מאמין בו, וכפוף למערכת חוקים דרקונית. השבוי הוא אני. אני רוצה לקרוא, לשמוע מוזיקה, אני רוצה לרכל, לקלל, ללכת לישון, להתעורר, להביט במה שמעבר לחומות. העולם שלי מתחיל ונגמר כאן, ואני תלויה לחלוטין באדם שרק את קולו אני שומעת. צמאה אליו, רעבה לשמוע את דעתו, מפרשת כל שינוי בטון דיבורו כאילו היה קול אלוהים חיים. וככל שאני שבויה יותר, כך אני כועסת פחות: מתערסלת ברצון אל תוך המציאות ההזויה הזו, בורחת אליה ומקווה שלא תגמר לעולם.

>> דודו כהן: לחילוניים יש מה ללמוד מהדתיים על כיבוד נשים
>> יונתן גת: אורנה בנאי חייבת לקהילה הגאה התנצלות