עץ אשוח בודד עורר לאחרונה סערה גדולה בטכניון ובחיפה בכלל, על רקע מחאות של מרצים ואנשי דת שזעמו על הצבתו בקפטריה בקמפוס, ביוזמת אגודת הסטודנטים ומספר סטודנטים ערבים. רב בית הכנסת של הטכניון אף אסר על הסטודנטים להיכנס למתחם ולאכול שם. שבועות ספורים קודם לכן תושבים מקומיים בבאר שבע פתחו במחאה דומה נגד ההחלטה להוסיף כריזה בערבית בקווי האוטובוס המקומיים, כחלק מהמהלך המבורך של משרד התחבורה להנגיש את שרותי התחבורה הציבורית לאזרחים הערבים. ההתנגדות הקולנית של מספר תושבים אף הובילה להחלטה האומללה להסיר את הכריזה בערבית. יש דמיון בין המקרים - והמפתח להבנת האתגרים הנוכחיים של המאבק לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין היהודים והערבים בישראל טמון בהבנה של הדינמיקה שהובילה לאותן התנגדויות.

תגובת הנגד הזו לא קרתה בחלל ריק. קולות ההסתה נגד הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל נשמעים כל הזמן. שר החינוך האשים אותם בהצתת הארץ הזו וטען שהיא כלל לא שייכת להם, יו"ר הקואליציה אמר שעדיף שלא ילכו להצביע ושר הביטחון חזר לאחרונה על הצעתו המבישה לשרטט מחדש את הגבולות ולהעיף אחת ולתמיד מאות אלפי אזרחים ערבים אל מחוץ למדינה.

המהומה סביב עץ האשוח והכריזה בערבית באוטובוסים, כמו גם המשבר סביב היעדרות הרשימה המשותפת מהלווייתו של שמעון פרס (ארוע בו היתה דרישה נחרצת של הרוב מהמיעוט בישראל לכבד את הנרטיב והסמלים שלו) מראים שכמו בסכסוכים לאומיים אחרים בעולם, גם בקונפליקט היהודי-ערבי בתוך ישראל, לעניינים סמליים ותודעתיים יש חשיבות מיוחדת ולא ניתן להתעלם מהם. 

המדינה והחברה בישראל לא מכבדות את האזרחים הערבים ואת הנרטיב שלהם כמיעוט לאומי ילידי, בני המקום, וכמעט לא מקצות להם משאבים קבוצתיים וסמליים. הנה כמה דוגמאות: השפה הערבית נעדרת ממרחבים ציבוריים רבים: מבתי חולים, מוזיאונים, שדה התעופה, חלק ממערכות התחבורה ציבורית ועוד; סטודנטים ערבים נקראים ללמוד ולהיבחן גם בתקופת החגים שלהם; מקומות עבודה רבים אינם מאפשרים לעובדים ערבים לחגוג את החגים שלהם עם משפחותיהם. בפארקים הלאומיים יש לרוב שלטים רק בעברית, וההיסטוריה המתוארת בהם מסתירה את הנרטיב הפלסטיני ביחס למקום; ובתוכניות הלימודים בבתי הספר (העבריים והערביים כאחד) אין נוכחות של משוררים, סופרים, אנשי רוח ומנהיגים ערבים ואין זכר לאופן שבו הערבים תופסים את הסכסוך.

מצד אחד הממשלה רוצה שהאזרחים הערבים יהיו חלק מהכלכלה ומשוק העבודה - כפי שראינו בשנה האחרונה עם קידום יישום התכנית הכלכלית לצמצום האפליה בחלוקת תקציבים. אך מצד שני היא עושה זאת תוך כדי זלזול והתכחשות לזכויות הלאומיות, הקולקטיביות והתודעתיות שלהם. גרוע מזה, היא פועלת לערער על שייכותם למרחב ולמקום ומתייחסת אליהם כזרים במולדתם, כאילו אין להם חלק ונחלה בארץ הזו, במולדת המשותפת לשני העמים. 

השר המתפטר - ומחליפו? ליברמן ובנט
אחד רוצה להעיף את הערבים מהמדינה, השני טוען שהארץ לא שייכת להם. ליברמן ובנט | צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות

המסרים האיומים האלה, בשילוב קולות ההסתה הישירים נגד האזרחים הערבים הנשמעים מתוך הממשלה, מייצרים ומלבים את תגובת הנגד אל מול מקרים של קידום זכויות קבוצתיות לאזרחים הערבים, למשל כאשר יש נוכחות חדשה של השפה הערבית במרחב הציבורי. 

אבל ישנם גורמים בציבור היהודי שמבינים שאדם לא יכול לוותר על זהותו, לא כיחיד ולא כקולקטיב. ולשמחתנו, אותם התומכים בכיבוד זהותם של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם מגוונים, אינם מתחלקים לפי החלוקה הצפויה של המחנות הפוליטיים וכוללים גם מקבלי החלטות לא מעטים במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור. 

כך שלמרות שיש מי שממשיכים לדבוק בהסתה, בהפרדה ובהדרה, פעולות של אזרחים וארגוני חברה אזרחית, ביחד עם אותם מקבלי החלטות הגונים, הצליחו בשנים האחרונות לקדם עוד מרחבים של חברה משותפת: במרבית האוטובוסים נוסף שילוט גם בערבית, שתי אוניברסיטאות הכריזו על מספר ימי חג של האזרחים הערבים כימי חופש וגם הטכניון בסופו של דבר עמד על זכותם של סטודנטים ערבים להציב את עץ האשוח. ועוד היד נטויה.

אבל חייבים לזכור שכל הישג כזה עשוי להיתקל בהתנגדות, בדיוק כפי שראינו באוטובוסים בבאר שבע. וככל שנצליח יותר, יייתכן שההתנגדות תהיה עזה יותר. על כן יש להיערך לכך כבר כעת, להעביר את המסר שמדובר באינטרס אזרחי משותף ולרתום אזרחים יהודים וערבים למהלכים אלה. עד עתה לא הצלחנו לפתח מענה אפקטיבי לאותה תגובת נגד וזה אתגר עצום שעומד בפנינו. אם נעמוד בו, נוכל לחולל פריצת דרך חסרת תקדים במערכת היחסים בין יהודים וערבים בישראל ואולי אפילו להיות דוגמה ומופת למקומות אחרים בעולם. זה בידינו.

רון גרליץ וראונק נאטור (מנכ
רון גרליץ (מימין) וראונק נאטור

הכותבים הם מנכ"לים שותפים של עמותת "סיכוי" - העמותה לקידום שוויון אזרחי