לפני כ-40 שנה, במהלך שירותי הצבאי, נחשפתי לכימיקל מסוכן שגרם לי לאבד את הראייה. בתחילה לא ידעתי אפילו שנפגעתי, אך כאשר הרגשתי לראשונה שראייתי מדרדרת, הבנתי שמשהו לא כשורה. אובדן הראייה לא היה מכשול מבחינתי. תמיד הייתי לוחם, הייתי מוכן ורציתי לקחת חלק, כמו כולם, במאבק על הגנת המדינה. כך, המשכתי בשירות הצבאי, לקחתי חלק בלחימה במלחמת יום הכיפורים ואף סיימתי קורס קצינים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים איבדתי לחלוטין את הראייה. בעקבות העיוורון והמראות הקשים שראיתי במלחמה, נפלו עליי תחושות לא פשוטות ונכנסתי לדיכאון. במלחמה נפגעה גם שמיעתי, ומצאתי את עצמי, בחור צעיר באמצע שנות ה-20, אדם שכל עולמו הצטמצם לחוש המישוש. מאז שהתעוורתי החלטתי שכל מה שאדם רואה יכול לעשות, אני אעשה. החלטתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע, ושאעשה כל מה שביכולתי כדי להמשיך ולחיות חיים מלאים, לא פחות מאנשים שרואים.
המשכתי לעסוק באמנות, בציור ופיסול, כפי שעשיתי כשעיניי ראו, והצגתי את יצירותיי בתערוכות בארץ ובעולם. תמיד נמשכתי לספורט, והחלטתי להתחיל להתעמק בתחום. בתחילה הייתי רץ למרחקים, הצטרפתי כשוער לנבחרת כדור שער של ישראל והשתתפתי במשחקי הנבחרת.
כל אותו הזמן, הייתה לי התחושה שאני עדיין מחפש משהו, את הדבר הזה שימלא את חיי ולא ידעתי מה. ואז הגיע הגולף. התאהבתי בספורט הזה. זה התחיל כתחביב והפך לחיים שלי. היום אני מבלה שעות על גבי שעות במגרש הגולף, יותר מבכל מקום אחר, שהצטברו למאות אלפי שעות בשנים בהן אני משחק.
בשנת 2003 זכיתי לראשונה באליפות העולם בגולף לעיוורים, והוכחתי לעצמי ולכל העולם שהכל אפשרי. אין פסגה שאדם לא יוכל לכבוש, אם רק ירצה.
"למרות הכל הדיכאון החמיר"
אך למרות כל ההישגים, הבעיות הרגשיות שלי לא נתנו לי מנוח. במשך שנים ניסיתי למצוא פתרון לבעיה ועברתי בין רופאים ומומחים שונים בתחום בריאות הנפש. אחדים החליטו שאני סובל מהפרעה נפשית, תייגו אותי מבלי באמת להקשיב או לנסות לאבחן את הבעיה. אף אחד מהם לא נתן לי מענה אמיתי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא מצליח לשים אצבע על הבעיה. כשאדם עובר מרופא לרופא ושומע את אותם הדברים, גם אם הוא יודע שזו לא האמת, מתישהו הוא מתחיל להאמין בזה. פתאום עברו בי מחשבות שאולי באמת יש איזו בעיה. התחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות במשך שנים. התרופות האלו גרמו לי לסבל ולתופעות לוואי קשות, חלקן אף הכניסו אותי עמוק יותר לתוך הדיכאון, יצרו לי חרדות. גם מבחינה פיזית התרופות לא עזרו וגרמו לי לחולשה וסחרחורות.
כמו תמיד, החלטתי שגם כאן לא אוותר, נלחמתי על עצמי, על האמת שלי ואיכות החיים שלי. המשכתי לעבור בין רופאים, ולבסוף הגעתי לפרופ' מילר. כאשר סיפרתי לו על הבעיה הרגשית ממנה אני סובל, לראשונה הרגשתי שיש לי אוזן קשבת. עברתי סדרת בדיקות ולבסוף הבנתי ממה אני סובל. זה היה רגע של הקלה גדולה, הבנתי שכל הזמן הזה סבלתי ממה שאיש לא הצליח לאבחן. קיבלתי חותמת רשמית להיותי שפוי. הפסקתי בבת אחת לקחת את כל התרופות הפסיכיאטריות, אותן נטלתי במשך שנים, והתחלתי טיפול תרופתי בנודקסטה. מאז חיי השתנו ללא היכר. הבעיות הרגשיות מהן סבלתי נעלמו כליל, ואיכות החיים שלי השתפרה פלאים.
לאחרונה הצלחתי לזכות שוב באליפות העולם בגולף לעיוורים, בפעם החמישית. זה בהחלט הישג שלא מובן מאליו.
האמת היא שאני אדם מאוד בודד, הגולף הוא תרופה לבדידות, אבל לא פחות מזה הוא סוג של התמכרות. רק סיימתי את האליפות הזאת, וכבר מתחיל הלחץ לקראת האליפות הבאה. מבחינתי, בכל פעם שאני פוגע בכדור זו הצלחה, ובכל שנה שחולפת, כאשר אני מציב לעצמי שוב את היעד לזכות באליפות העולם, נראה שהאתגר רק הולך וגדל. מבחינתי, אני חייב לנצח, אין אופציה אחרת. כמו בגולף, גם בחיים, כל מכשול מבחינתי הוא בבחינת אתגר, אין חלום, יעד או שאיפה שלא ניתנת להשגה, המילה 'בלתי אפשרי' לא קיימת בלקסיקון שלי.