לרון חולדאי נעים בסופ"ש. בזמן שאנשים אחרים יצטרכו לעבוד, לוותר על יום החופש השבועי שלהם ולהקריב את זמן האיכות היחיד שלהם בקרבת משפחתם, הוא לא יידרש לקיים ישיבות עבודה בעירייה. המנוחה שלו מובטחת. כראש עיר, העבודה הרשמית שלו מסתיימת עם נעילת אגפי העירייה שאינם פועלים בשבת. נהגי ההסעות והאוטובוסים, לעומת זאת, יהיו חייבים לעבוד גם בשבת ויצטרכו בשלב מסוים להשלים עם העובדה שפרנסתם תהיה תלויה בהקרבת חיי המשפחה שלהם.
מאחורי רעיון התחבורה הציבורית בשבת מסתתר מיזם משמעותי יותר. גם חולדאי מבין שתחבורה ציבורית באה בעסקת חבילה עם עסקים נוספים שייפתחו בשבת, עם עובדים נוספים שיצטרכו לעבוד ועם אנשי מקצוע שייאלצו לתת שירות בהיקפים גדולים יותר, אבל זה בדיוק מה שהוא רוצה. המטרה היא להשליך את יום השבתון הציבורי לסל המיחזור.
על אף העובדה שאנשים ייאלצו לוותר על השבתות שלהם לטובת בלייני תל אביב, ואנשי עסקים יאותגרו כתוצאה מתשלום משכורת כפולה וסירוב לעבודה מצד עובדים, נראה שראשי הערים המרכזיות החליטו להעניק את המתנה הזאת לתושבים רק כדי להעביר מסר לחרדים. הם יוצאים מגדרם כדי לגרום לנו להאמין שהפעלת התחבורה בשבת הצליחה מעל למשוער. מה שחולדאי שכח לספר, זה שמאות אנשים הסתערו על ההסעות בשבת הראשונה רק כדי להוכיח לחרדים מי בעל הבית האמיתי על המרחב הציבורי. זו הייתה המטרה העיקרית.
השאלה היא עד כמה נדרש להרחיק לכת רק כדי להעביר מסר. תסמונת ההגזמה, שמלווה כל סאגה חברתית בישראל, עובדת שעות נוספות והופכת כל יוזמה חברתית למטרד. המכנה המשותף בין תיקי ראש הממשלה והפעלת תחבורה בשבת, הוא שבשניהם מיזם שנועד לשרת את הציבור הפך בלא משים לפוגע בו. דיכוי השחיתות הפך למלחמה אובססיבית והקלה על אנשי הבילויים הפכה לקרב חסר פרופורציות עם החרדים. נדמה שהאיזון יצא לנבצרות לפחות עד שמישהו יגדיר אותו מחדש.
תיקי ראש הממשלה הם עדות מצוינת ליציאה מאיזון. אחרי שמרבית ראשי שוכני בלוק הימין נמצאים בשלב כזה או אחר של כתבי אישום, הגיע הזמן לשאול האם הדרך למגר שחיתות מסתיימת בכתבי אישום? כנראה שלא. אם למישהו משומרי הסף של הדמוקרטיה היה חשוב למגר שחיתות, הוא היה פועל כדי שהיא לא תתרחש מלכתחילה. במקום להתבכיין על קשרים מפוקפקים בין אילי הון לתקשורת, בין עיתונאים לפוליטיקאים ובין פוליטיקאים לאילי הון, אנשי החוק צריכים להאשים את עצמם על כך שלא חידדו נהלים והעדיפו לבצע סיכולים ממוקדים.
בהנחה שהקשרים העומדים במרכז הפרשיות האחרונות של ראש הממשלה אינם לגיטימיים מבחינה חוקית, האם זה הופך את כל הקשרים מהסוג הזה לבלתי חוקיים? האם לא הלכנו צעד אחד רחוק מדי עם הרצון למגר את השחיתות? מי יחזיק את העיתונות אם לא אנשי העסקים ומי יחזיק את העיתונאים אם לא הפוליטיקאים?
מה מערכת המשפט צריכה לעשות
מאחר והקשרים הללו עשויים להפוך לאישומים חמורים כמו בתיקי נתניהו, על אנשי מערכת המשפט לוותר על מדיניות העמימות שאופפת את התחום ולהבהיר את הנהלים לכולם. הם צריכים לספק תשובות לפוליטיקאי ששוקל להעביר מידע לעיתונאי, לעיתונאי שמתבקש על ידי הבעלים של העיתון לסקר חיובית דמות פוליטית מסוימת ולאיל הון שרוצה להשתמש בפוליטיקאי לצרכיו האישיים. היעדר נהלים ברורים, מאפשרים לאנשי אכיפת החוק לנצל את השטחים האפורים הללו כדי לתפור תיקים לכל מי שלא בא להם מספיק טוב.
לאור הדברים האמורים, מדהים לגלות כי את הפרת האיזון הבוטה ביותר, אולי המשמעותית מכולן, יצרו דווקא אלה המתיימרים להיות מגיני הדמוקרטיה. כשראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל מלחמת חורמה נגד הפרקליטות ומערכת המשפט, הוא לא מנהל רק את המלחמה האישית שלו – הוא מנהל את מלחמתם של רבים מאזרחי ישראל הניצבים חשופים מול מערכת שלטון החוק המנופחת. האזרחים האלה צריכים להודות לו. כשאזרח מן השורה ניצב מול המערכת שנטלה את השלטון בלי להיבחר, אין לו יכולת להילחם בחזרה. ראש ממשלה, לעומת זאת, מסוגל להשיב אש. להחזיר מלחמה.
ההתפתחות של האקטיביזם השיפוטי לממדים הנוכחיים, בדומה להתפתחות של התחבורה הציבורית בשבת, נובעת גם היא מהעובדה שוויכוח לגיטימי יצא מגבולות האיזון. במקרה של האקטיביזם השיפוטי, הוויכוח על מעמדו של בית המשפט הוכרע על ידי מערכת המשפט מתוך היסטריה. הם לקחו את הדיון הכבד שבמדינה דמוקרטית האזרחים היו אמורים להכריע אותו, נלחצו מהאפשרות לאבד את העוצמה לטובת הרשות המחוקקת, וכך הפכו בעצמם לאימת הדמוקרטיה. אם שופט כמו ניל הנדל, שהשתתף בצערה של משפחת מחבל, ידון בתיקי ראש הממשלה, זה יהיה הבלוק האחרון שייזרק על הימין ועל האיזון שכל כך חסר במדינה הזאת.
יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי חרדי וכתב בעיתון "משפחה"