זה אני, האברך החרדי יצי אקרמן שמופיע לצד אשתי וחמשת ילדינו בסדרת הכתבות "חוקי המשחק החרדי" של יאיר שרקי. רבים שואלים אותי למה הסכמתי להתראיין לסדרה. הרי ידעתי שדעותיי חריגות ושונות לחלוטין מאלה של מרבית הישראלים שצופים בחדשות, ושהחשיפה תביא איתה ביקורת. אבל החלטתי להיחשף מאותה הסיבה שאני משתתף בלא מעט מפגשי שיח עם אנשים מהציבור הכללי: מתוך הבנה שכאשר האדם שמולי יראה אותי כאבא, בעל, או כאדם פשוט שבסך הכל רוצה לעשות טוב, הוא יהיה מסוגל לשמוע את דעתי השונה, גם אם היא מזעזעת אותו. הוא יכול לכעוס, אבל ברור לי שלא ישנא אותי - הוא הרי רואה מולו אדם, לא מפלצת.

זה למעשה מה שעבר לי בראש לאורך כל אותן שעות ארוכות שעשיתי מול המראיין, וזה גם מה שהרבה מהצופים ראו. יאיר שרקי והצוות כולו הביאו סיפור אנושי ויפהפה, וסיפקו לצופים הצצה לחלקים בחיי שבדרך כלל לא מקבלים מקום בטלוויזיה. הם הראו אנושיות, משפחה ואהבה, והתגובות היו בהתאם.

לצד התגובות החמות, היו גם כאלה שנתפסו לאמירות שלי על כך שאנחנו מאושרים גם בלי לימודי ליבה ושאין סיבה לרחם עלינו או לדאוג לנו. אבל אלה הדעות המקובלות בקרב רוב רובו של הציבור שאני חי בו. מה אתם רוצים? שלא אומר את האמת? שנמשיך לשחק כאילו הכל בסדר ואז בכל התנגשות פוליטית, אמונית וחברתית, מפלס השנאה יטפס לפסגות מזעזעות? האם עדיף פשוט להביא לאולפן חרדי שתנצל ויתחנף לחילונים ולהשתיק את האמת עד הסבב הבא?

והיה גם את הרגע שבו איש צוות הצילום, המקליט קיפי היקר (שאגב סיימנו בחיבוק ושיחה מרתקת), שימש פה לצופים רבים ושאל את השאלות הקשות והנכונות: "מה, לנו אין ערכים? אתה יש לך בראש איזו משימה יותר חשובה מהמשימה שלי?". השאלות האלה גרמו לי לחדד את מה שאני מרגיש. ניסיתי להיכנס לנעליו ולדמיין חיים בלי האמונה בעולם שאחרי, ולנסות לענות לעצמי תשובות לשאלת משמעות החיים, לחשוב האם אני עושה את כל מעשיי למען אותה מטרה נעלה. הבנתי שאולי קיפי כן מאושר, עם ערכים של סובלנות ועזרה לאחר, ערכי משפחה אהבה ונתינה, גם ללא הידיעה שההקרבה היא למען הנשמה וגם ללא לימוד התורה שהוא אמצעי לקשר ישיר עם אלוקים. אני מוצא את הסיפוק והתשובה לשאלת משמעות החיים בלימוד התורה וקיום המצוות, והוא מוצא את אושרו בדרכו שלו.

בסוף, המטרה שלי היתה להביא אל המסך את דעתי כמות שהיא, ולקוות שהצופה יפנים שזוהי עובדה מוגמרת – נועדנו לחיות יחד, זה לצד זה. אנחנו נמשיך להתווכח ולא להסכים כי יש תהום שפעורה בינינו, אבל עלינו להשלים עם זה ולחיות יחד למרות התהום.

מדינת ישראל זו המדינה היחידה עלי אדמות שמוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית וברור לכולנו שיש צורך להביא ביטוי משמעותי למרכיב היהודי שלה, בעינינו הביטוי הזה הוא לימוד התורה. ועדיין, הוויכוח על התמיכה הכלכלית של המדינה בלומדי התורה אינו ויכוח ייחודי למדינת ישראל. בכל מדינה דמוקרטית יש ויכוחים על חלוקת המשאבים וכל צד פועל לקדם את הערכים החשובים לו. והגיוס? כאשר הנתונים העדכניים מלמדים שרק מחצית מבני ה-18 מכלל הציבור מתגייסים לצבא, מותר ואולי כדאי לדבר על ביטול חובת הגיוס והפיכת הצבא מכור היתוך חברתי לצבא מקצועי.  

אבל בואו נניח את הוויכוחים בצד. הלו, אני אחיכם, אני אוהב כל אזרח בארץ הקדושה הזאת ומעריך כל חייל – גם את זה שמסתער באישון לילה וגם את זה שמשרת בתחנת הרדיו הצבאית. אני מודה לאלוקים על מדינת ישראל ועל מוסדותיה ואני מצר על כך שלא הבעתי את זאת מספיק בכתבה. בואו לא נטאטא את דעותינו ורגשותינו, ומצד שני לא נטיח זה בזה העלבות והשפלות. בואו נסכים שלא להסכים, נבין שלא נבין ונפנים שכולנו כאן כדי להישאר. אין לנו ארץ אחרת.

ניתן לכתוב ליצי אקרמן במייל: Yitzi1987@gmail.com