צפיתי השבוע בהצגת הבכורה הירושלמית והישראלית של "הערת שוליים", סרטו המופלא של יוסף סידר. אני מזהיר אתכם מראש - אני מאוהב. מאוהב עד כלות. יש מעט מאוד סרטים בעולם ועוד פחות מכך בישראל שבהם חוויתי חוויה כל כך עוצמתית, טוטלית, מרגשת, מצחיקה עד דמעות (פשוטו כמשמעו), יהודית עד קצה שרשי אצבעותיה. חברתי שורי דרוקר מקרן אבי חי שתמכה בסרט, הגדירה זאת במדויק: סרט שהדי.אן.איי שלו הוא יהודי.
תאמרו "נו, שויין. בחור הישיבה ראה סרט על התלמוד שאליו הוא מכור עשרות שנים ולכן הוא יוצא מגדרו". אבל מה תאמרו על הגויים עם עניבות הפרפר והשטיחים האדומים בקאן שנתנו לסרט דווקא את פרס התסריט הטוב ביותר? שמעתם טוב: התסריט! מילא אם היה מדובר בבימוי, היינו יכולים לטעון ששפת הקולנוע היא בינלאומית וחוצה תרבויות. אבל הדבר הקרוב ביותר לשפה, לספרות, לטקסט, הוא התסריט, ודווקא עליו זכה סידר.
אבל אל דאגה. הסרט אמנם עוסק בחומרים יהודיים (תלמוד, ירושלים, למדנות), אבל לא תמצאו בו פריים אחד של בית כנסת, תפילין, שבת ואפילו לא ברכות שלפני ושאחרי המזון. מדובר בכת אזוטרית, על גבול התימהונות, של חוג צר של כמה פרופסורים לתלמוד שאמנם לחלק מהם כיפות זעירות על ראשם, אבל הדרמה שהם חווים היא כמעט מיתולוגית. היא עוסקת בשאלות הקיומיות ביותר, כמו: האם נגזר על הבן לשנוא את אביו, להעריצו ולאהבו גם יחד ולהיפך (יש כאן שילוב של סיפור העקידה ואדיפוס גם יחד)? מהי אמת? מה הקשר בין האמת לאנושיות? כיצד הקנאה, הכבוד וגם הרגש הפשוט של כמיהה וגעגועים לאהבה יכולים לטלטל את עצם אישיותו וחייו של אדם?
בימוי שחקנים מופלא
סידר הראה יכולת להמציא שפה קולנועית יהודית חדשה, שמצד אחד מהווה התכה עמוקה ומקיפה של הקולנוע העולמי כולו (ניתן לראות בו השפעות מפליני ועד לטרנטינו ולאחים כהן), ומצד שני היא יהודית לגמרי. סידר מצטיין ביכולת שלו לדון באחת השאלות הקשות והמאתגרות ביותר של התרבות היהודית העכשווית: ההתחבטות בין הניסיון העקשני, החמור, המפרך וחסר התוחלת לחשוף את "האמת" ההיסטורית של היהדות, לבין ההתעוררות של בתי המדרש החדשים העוסקים לא בשאלה "מה כתוב" בטקסט אלא ברפרוף הקליל והלא מחייב של "מה הוא אומר לי".
ושוב, אני חייב להרגיע. כל הדיונים העמוקים הללו מתרחשים מתוך ובתוך עלילה מרגשת דרמטית, מותחת וסוערת שמשאירה את הצופה דרוך על קצה כסאו. כמו חוקר תלמוד פדנט בונה סידר פריים-ביי-פריים את עולמו הקולנועי. כל פריים מדויק כקוצה של הערת שוליים מדעית, ומרגש כמו סיפור אגדה (או סיוט).
לא נרחיב על השימוש בכמעט כל אמצעי קולנועי מוכר וחדשני (זוויות צילום, תנועות מצלמה, עריכה, שימוש מופלא במוזיקה ואפילו אנימציה משעשעת), וגם לא על בימוי השחקנים המופלא שלו, שמוציא מכל אחד מהם את ה"עוד קצת". אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על יכולתו הנדירה של סידר לקחת שחקנים מוכרים ומאופיינים היטב בקולנוע הישראלי (מה שמכונה טייפ-קאסט), ללוש אותם כחומר ביד היוצר ולהוציאם מתחת ידו כאילו לא הכרנום מעולם. כך היה ב"הסדר" עם אסי דיין שהפך לרב ועם טינקרבל, נערת הגראס המתירנית שהפכה לבת רב צנועה וחסודה, ב"מדורת השבט" עם יהורם גאון כחזן פתטי ונוגע ללב, ואיבגי כבר אמרנו?
אבל כאן שוב מתעלה סידר לגבהים חדשים. שלמה בראבא, שעד היום לא היה מסוגל לומר משפט אחד שאיננו פרודי וקריקטורי ונלעג, הופך לשחקן דרמטי מהמדרגה העליונה. גדולתו של סידר איננה במחיקת דמותו הבידורית הקודמת של בראבא, אלא בהסתרתה עמוק בתוך דמותו של פרופסור טרגי ונוגע ללב שקורץ לנו כל הזמן בנלעגותו ובקומיות המובנת עמוק בתוך דמותו.
הפריפריה כובשת את הקולנוע
המהפכה הושלמה לא רק במקרה הפרטי של יוצרים דתיים, אלא גם במהפך הגדול של הקולנוע הישראלי, קולנוע שיצא בעשור האחרון מ"הבועה" התל אביבית ופרץ אל ה"פריפריה" (הרבה בזכותה של הקרן לקולנוע הישראלי בהובלתו פורצת הדרך של כתרי שחורי).
סרטים כמו "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשוילי, "אושפיזין" של שולי רנד ואפילו "כנפיים שבורות" החיפאי של ניר ברגמן, הוכיחו מה שניסינו לטעון מתחילת הדרך: לא מדובר ב"מתן בסתר" חברתי ליוצאי קולנוע ממגזרים מקופחים ובכיינים, אלא הזדמנות לקולנוע הישראלי להמריא לגבהים ולמרחקים בזכות זהותם הייחודית והנדירה של יוצרים "רב-תרבותיים".
לא אומר לכם כדרכם של מבקרי קולנוע "רוצו לראות" ואפילו לא "אל תחמיצו", שכן הסרט הזה יישאר הרבה אחרי שאתם ואני כבר לא נהיה כאן. ראויה "הערת שוליים" זו לשכון כבוד בארון הספרים והסרטים היהודי לדורותיו.
>> הטור הקודם שלי: אני מזדהה עם הכאב של קורבנות הנכבה
>> "היכל התהילה היא פוטנציאל אדיר לקאלט"