באמצע החיים, בגיל 45 עברתי אירוע מוחי ראשון אשר ממנו יצאתי בשן ועין. לאחר 3 שנים, הברק הכה שוב, ועברתי אירוע מוחי שני, אשר כבר לא השאיר אותי אותו אדם. אותו אירוע ריתק אותי לכיסא גלגלים, והפך את החיים שלי לגמרי.
עד היום אין הסבר מדויק איך בגיל צעיר יחסית עברתי את שני האירועים המוחיים. הייתי אדם בריא וספורטיבי. בדיעבד אני יודעת שלפני האירוע עברתי תקופה מאוד קשה נפשית, כאשר בני שירת בצבא במהלך מבצע עופרת יצוקה ולאחר שחזר אחי נהרג בתאונת דרכים. המכה הקשה הזאת הכניסה אותי לתקופת אבל שלאחריה חטפתי את האירוע המוחי. ייתכן וכל זה השפיע.
כיסא הגלגלים הרחיק אותי מהחיים הקודמים
כל מי שהכיר אותי עד אותה תקופה, ידע שאני אישה מלאת שמחת חיים ומלאת אנרגיה, אך לאחר האירוע המוחי החיים שלי השתנו מקצה לקצה. עברתי תקופת שיקום ארוכה בבית לוינשטיין ולאחר מכן חזרתי הביתה לבד. הבדידות הציפה אותי, הפסקתי להאמין בעצמי, ולראות בי אדם מתפקד. לא הבנתי איך אני אמורה להמשיך מכאן הלאה, לבד. פחדתי פחד מוות מחוסר הוודאות וסירבתי לצאת מהבית. לא הייתי מוכנה להכיר אנשים, בטח לא חברים חדשים. מבחינתי הישיבה בכיסא גלגלים הייתה חותם, שאני לעולם לא אחזור לחיים הקודמים שלי.
יום אחד קיבלתי טלפון והופיע אצלי בחור בשם גדעון אשר סיפר לי על מרכז היום של איל"ן בבאר שבע, בו מתקיימת פעילות חברתית ושיקומית עבור נכים בוגרים, והוא ניסה לשכנע אותי להגיע ולנסות.
לקח לי הרבה זמן לצאת מהבית ולהגיע למרכז. ביום הראשון, הסתתרתי בקצה החדר, לא דברתי ולא הבנתי איך אני יכולה למצוא את עצמי מבלה כאן. אך לא עבר כמעט זמן, וכבר הרגשתי את החיבוק, החום, איך עוטפים אותי באהבה ומקבלים אותי כמו שאני. לא הרגשתי שונה יותר.
לקח לי הרבה זמן להיחשף לאנשים ולהכיר בעצמי כאדם נכה, אך יחד עם זאת תורם.
התחלתי ליצור לעצמי מעגל חברתי, ובמרכז היום החליטו להטיל עליי אחריות, להפוך אותי לאדם מתפקד, ופעיל למען אנשים אחרים באמצעות פרויקטים. דנה מנהלת המרכז ביקשה ממני לקחת על אחריותי את ארגון יום ההתרמה של איל"ן בדרום. כמובן שבהתחלה לא הבנתי איך אני אמורה לעשות את זה. לא הבנתי איך אני אמורה לפנות לאנשים בריאים ולהיחשף ביניהם, להראות את הנכות שלי ועוד לשכנע אותם לעזור. עם זאת, במרכז היום לא ויתרו לי, ואני התחלתי לפעול צעד אחר צעד, לאט לאט.
חושפת את הנכות
היציאה "לאוויר העולם" מול אנשים בריאים אף פעם לא קלה לאדם עם נכות. כשאת יושבת בכיסא גלגלים, אותם אנשים מסתכלים עלייך בצורה שונה. הם לא תמיד רואים אותך כבן אדם דומה להם. הם בטח לא ינחשו שעד לפני כמה שנים חייתי כמותם. אנשים סקרנים מטבעם, ומרגישים חוסר נוחות, וזו בדיוק הסיבה שהסתתרתי מהסביבה, עוטפת עצמי עם אנשים אשר חולקים איתי את הנכות. לא רציתי שירחמו עליי, וחשבתי שזה מה שיקרה ברגע שאצא החוצה.
מהרגע שקיבלתי על עצמי את האחריות לנהל את "מצעד הפרוטות", הרגשתי שאני הופכת שוב לבן אדם. התחלתי להסתובב במוסדות החינוך, בבתי הספר, לערוך הסברות אודות חשיבות יום ההתרמה והרגשתי טוב עם עצמי. הפסקתי להתחבא, ולהתמודד עם המציאות סביבי. הבנתי שאומנם אני נכה, ויושבת על כיסא גלגלים, אבל הראש שלי עובד. הבעיה היא רק פיזית, אבל אני יכולה להיות אדם תורם ומשפיע- ובשבילי זה הכול. ההגעה לבתי הספר, שם התנהלו חיי בעבר, והפגישה עם צוותי החינוך אפשרו לי את ההזדמנות לחלום, שאולי יום אחד בעתיד, אחזור להיות מורה.
התחלתי ללמוד ולהכיר עצמי מחדש, גם באמצעות הופעה בהצגות של מרכז היום, שם אני חושפת את עצמי מול קהל חיצוני. חושפת את הנכות שלי. מבחינתי זה היה כמו יציאה מהארון. יציאה ששחררה אותי חזרה לחיים.
"מצעד הפרוטות" אותו אני מנהלת בדרום, באמצעות אלפי תלמידי בתי הספר היוצאים להתרים בבתי התושבים, יוצר לכידות ונותן הזדמנות לכלל הציבור להיות שותף בתרומה וסיוע לחברה בה הוא חי.
היום יתקיים יום ההתרמה הארצי של עמותת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים)
לתרומות: 03-9411333 www.ilan-israel.co.il