עמליה דואק פרסמה השבוע נתון די מדהים במסגרת סדרת כתבות של "החדשות" על מחדל האופניים החשמליים: בחציון הראשון של השנה חולקו בתל אביב 6,785 דו"חות לרוכבי אופניים חשמליים. מתוך מבול הקנסות הזה - כמעט כפול מהנתון של השנה שעברה כולה - 6,260 דו"חות היו במקרים של רכיבה על המדרכה ולא בשבילים ייעודיים. וכמה דו"חות חולקו על הרכבה מסוכנת? אחד. דו"ח אחד בודד. דו"ח על רכיבה מתחת לגיל המותר? אין נתון רשמי, אבל המספרים מראים שמדובר לכל היותר במאות בודדות.
כמי שגר בתל אביב ורוכב בה על אופניים חשמליים, תנו לי להגיד לכם משהו: רכיבה על המדרכה אמנם נאסרה בחוק, אבל היא אינה מסוכנת בפני עצמה; היא נעשית מסוכנת אם הרוכב מתנהג כאילו המדרכה, במטותא, של אבא שלו. לעומת זאת, הרכבה מסוכנת נקראת הרכבה מסוכנת כי היא באמת מסוכנת. לא צריך לקרות כמעט כלום כדי שהמורכב ייפול מהאופניים באמצע הכביש, או שהכלי כולו יקרוס, או ששיווי המשקל ייפגע ויחד איתו גם היכולת לנווט. לראיה, אנחנו עדיין לא יודעים מה היה הגורם הישיר למותו של ארי נשר ז"ל, אבל אנחנו כן יודעים שהייתה שם הרכבה מסוכנת. בנוגע לרכיבה מתחת לגיל 16, אני מניח שלא צריך לפרט מה הבעיה בכלי ממונע שנמצא בידיים של מי שלא עבר בחייו אפילו שיעור תיאוריה.
הדו"חות מהמחצית הראשונה של 2017 הכניסו יותר מחצי מיליון שקלים לקופת עיריית תל אביב. הם גם גרמו לתושבי העיר להרגיש שמישהו מטפל סופסוף במטרד הזה של רוכבי אופניים החשמליים על המדרכות – ועוד בשנה של בחירות מקומיות. אבל זאת לא אכיפה: זאת אחיזת עיניים. מותו הטראגי של ארי נשר ז"ל הציף מחדש את המחדל שנמשך כבר שנים ארוכות, אבל במקום לטפל בבעיה מהשורש, הוחלט ללכת על טיפול שיננית כדי להרגיע את הרוחות.
במקום פצועים קיבלנו הרוגים
לפני שבוע רכבתי על שביל האופניים ברחוב אבן גבירול בתל אביב כשחתכו אותי - בהפתעה ובליווי צווחות - שתי נערות צעירות שהיו בעיצומו של רייס חסר אחריות על קורקינטים חשמליים. הן דחקו אותי ואחרים אל מחוץ לשביל האופניים, תמרנו בין עוברי אורח, כמעט פגעו באישה מבוגרת, חצו צומת מסוכן באדום ונעלמו אל האופק במהירות שהעידה על כך שהכלים שלהן אינם חוקיים (כמו 98% מהכלים החשמליים בישראל, כפי שפורסם ב"החדשות").
במקום חינוך קיבלנו פלסטר
לפני שבועיים קיבלתי בעצמי דו"ח בגין רכיבה על המדרכה בתל אביב. זה הלך ככה: רכבתי על הכביש כשאוטובוס שהגיח מאחוריי דחק בי לזוז. האופציות היו לצער את משפחתי, להידרס ולמות, או לעלות על המדרכה. בחרתי במודע לקחת את הסיכון, אחרי שעליתי על המדרכה ירדתי מהאופניים, אבל את הפקחים שעמדו כמה מטרים משם זה באמת לא עניין. הם סימנו וי קטן על היעד היומי שלהם ואני נכנסתי לרשימת הנדפקים מהסבב הנוכחי של "האכיפה המוגברת".
מאז המקרה הנורא של נשר זה הפך לציד מכשפות של ממש. בשבוע האחרון החלו לעמוד פקחים בנקודות אסטרטגיות; הם עוצרים אותנו, מודדים את המהירות המקסימלית של הכלים, בודקים היכן נמצא הטלפון הסלולרי של הרוכב, נוזפים במי שעבר במעבר חצייה על האופניים ובעיקר מחלקים כמה שיותר דוחות, כדי שלעמליה דואק יהיה נתון פיקנטי בכתבה הבאה.
כך המדינה שלנו עובדת. אף אחד לא לוקח אחריות ומטפל בשני הגורמים האמיתיים לבעיה, קרי התשתיות הדפוקות בערים והחינוך הלקוי של כולנו – רוכבים, הולכי רגל ונהגים. אבל משהו הרי צריך לעשות, והבחירות הרי כבר תכף כאן, אז בואו נרים מבצע אכיפה בשביל הנראות. העיקר להרגיע את הסערה הציבורית.
מי שרוצה לטפל בבעיית הכלים החשמליים צריך לחשוב תשתית ולחשוב חינוך. עד שמשהו ישתנה בתחומים המורכבים האלה, את הדו"חות צריך לחלק למי שמסכן בפועל את עצמו או את סביבתו. לא למי שמסוכן רק בתיאוריה. אבל בעצם רגע: ככה ייכנס הרבה פחות כסף לקופת העירייה.