כבר בגן ראיתי שאני אחרת. כבר בכיתה א' כשהלחנתי וכתבתי את השיר הראשון שלי ושרתי בכיתה והילדים לעגו לי. כבר בכיתה ג' בקיבוץ כשילדים דחו אותי. ברגע שאחרים ראיתי איך הם מתנהגים ושאני מתנהלת אחרת, הבנתי שאני שונה. היה מאוד קשה.
לא כל כך הבנתי מה יש לי ומה זה אומר. לפי איך שאני מודעת לעצמי בחיי היום יום אני מבינה שאני קצת שונה באופן הדיבור והשימוש במילים בשפה. אני חושבת שאם הייתי בגיל יותר צעיר ומגלה שאני על הספקטרום אז הייתי הרבה יותר קשה אל ועם עצמי וכועסת על עצמי שאני ככה ובגלל מי שאני, בגלל התסכולים של מי שאני.
כל המשפחה עזרה לי. הבינו שאני מיוחדת, קיבלו אותי כמו שאני. אני מוקפת בהמון אהבה נתינה מסירות. הוריי השקיעו ומשקיעים בי כל הזמן. האחים שלי עומדים לצידי בכל עת ותומכים בי כל אחד בדרך שלו. אנשים שאני בחברתם רואים בי משהו רגיל. החברה מתייחסת אליי כאל שווה בין שווים. זה לפעמים מקשה כי לא מבינים שאני לא מבינה.
אני חווה את העולם בצלילים ותמונות
אני חווה את העולם באופן שונה. אני לרוב שומעת רק צלילים, אז אם יש אנשים שמדברים אליי בטון מסוים שהוא מוזיקלי מבחינתי אני אוהבת להקשיב לו ולהם, רק בגלל הצליל המסוים הזה שנעים לי באוזן. יש דיבורים אחרים שאנשים מדברים שגורמים לי להרגיש חסרת מנוחה ושלווה. יש צלילים שצורמים לי באוזן ורק בגלל הטונים של אנשים אני יכולה להשתגע. למדתי להתאפק ולא להראות שזה מפריע לי.
אני חווה את העולם בתמונות. תמונות של אנשים וחפצים בכל מיני ניואנסים קטנים שבעזרתם אני מחברת את הקושי. כשאני שומעת רעשים ברקע שמזכירים לי ים אני יותר רגועה. אני רגועה ליד מים וים, זרם של מים, רוח, גשם, מזגן, אני מאוד אוהבת את הרעשים האלה.
אני מרגישה שאני מדברת דרך המחשבות שלי ואני לא צריכה לדבר הרבה כי המחשבות מדברות במקומי. כשאני נעצרת במילים אני בטוחה במאה אחוז שמבינים מה אני אומרת. כי כשאני לא מדברת ורק משתמשת בהבעה או תנועת יד אני יכולה להסביר את עצמי יותר טוב, כמו שאני מופיעה על הבמה.
קשה לי לנהל שיחה עם אנשים
אני מתמודדת עם הקשיים של היום יום. עם החיים עצמם. התמצאות במרחב, הכרת מחירים, רכישה של מוצרים, התקשרות עם מוסדות, ביצוע תשלומים. אני עושה את הדברים שאני מסוגלת לעשות כמו תוכי אך לא לגמרי מבינה מה אני עושה.
אני מרגישה שהקשר עם אנשים בא באופן מלאכותי ורק דרך עבודה אני מתחברת. קשה לי לנהל שיחה פשוטה עם אנשים. במשפט הראשון שלמדתי לומר, "מה שלומך" או "הי" או "מה חדש", אני מתחילה להיעלם, זה יותר מדי בשבילי. אם אני מתחילה משפטים רגילים כמו שלמדתי מאנשים רגילים מבחינתי זה מספיק ואין צורך להמשיך ולשוחח. מכיוון שבשיחה יש עוד דברים נוספים אני מרגישה שאני מתחילה להסתבך ולהיות חרדה.
הבמה בשבילי היא בית מוגן
אמא לימדה אותי לדבר דרך האופרות שהיא שרה לי בגיל שלוש וחצי. במוזיקה יש צלילים שמדברים אליי יותר מכל שפה אחרת ומילים. כשאני מרגישה תסכולים או כשהמוח לא מתפקד אני חושבת מוזיקה בלי שאני מודעת לכך. לפעמים המוח שלי מתעייף ועושה מאמצים רבים עם מילים אך עם המוזיקה הוא יוצא לחופשי ונח. כשאני שרה על הבמה אני מרגישה, מדברת ומביעה את עצמי בצורה הטובה ביותר. הבמה בשבילי היא בית מוגן, לא מאיים, אני לא מפחדת. חברת אנשים מאיימת אך במה מחבקת היא סוג של הגנה מפחד סביבתי. האוטיזם תורם לי המון ריכוז במוזיקה, וכל פעם שאני על הבמה היא מחייה אותי ומיילדת אותי מחדש. המוזיקה מפתחת אותי מבחינה מחשבתית, סוג של תרפיה ופשוט סוג של צלילה למים עמוקים ומרגיעים. טבעי בשבילי לשיר, לי השירה היא דיבור. כשאומרים לי שאני שרה יפה אני לא מבינה למה מתכוונים, הרי לא אומרים לאנשים אתה מדבר יפה.
אני מאמינה שהמוזיקה תרמה ותורמת לי עיסוק כל הזמן כי לי אסור לנוח לרגע, אני לא מרשה לעצמי לנוח כי אני אהיה בסערה. אני לא מפחדת מעצמי ולא מבינה מה אנשים עושים עניין מאוטיזם.
המצב שלי הוא גם יתרון כי זהו דבר יוצא דופן. אמא המון פעמים שואלת "איך עשית את זה רוני" ואני עונה "לא יודעת". אני מאמינה שכולם מיוחדים ושונים. מה שאני חווה באוטיזם זה סוג של מסע עצמי, שאין דבר יותר נפלא מזה, שיש לאן לשאוף ולהשתפר.
הסדרה "פלפלים צהובים" משודרת בשבת ב-22:35