שלל מפלגות חדשות יצאו בשבועות האחרונים לאוויר ולכולן יש לא מעט דברים משותפים. עזבו רגע בצד את העובדה שברובן עומדים בראש גברים (חוץ מציפי ליבני, שבעל כורחה מצאה עצמה בראש תנועה שמחפשת מפלגה, מאורלי לוי-אבקסיס שעומדת בראש מפלגת גשר, ועדינה בר-שלום שעדיין מחפשת בית חם). אם נתעלם לרגע מהעובדה שזו גלריה גברית, יש עוד דבר שמשותף לכולם: הביטחון, כמובן.
כי בישראל ביטחון אינו רק חזות הכול, וכל הגברים-גברים האלה רוצים להצטייר כיחידים שיכולים לדאוג לביטחוננו. אבל זה ביטחון בחאקי (בני גנץ, גל הירש, משה בוגי יעלון, יום-טוב סמיה ואחרים). זה ביטחון של טנקים, מטוסים משוכללים וכלי יריה. הפליא לעשות בני גנץ שבחר כאחד מסרטוני פתיחת הקמפיין שלו להתהדר דווקא במספר ההרוגים הפלסטינים שהוא מנכס לעצמו. גם כן נכס.
אבל נשים את זה רגע בצד.
כל המפלגות החדשות האלה, מצטרפות למפלגות קיימות, שגם הן חדשות יחסית בנוף הפוליטי, והצליחו כבר לעבור פעם (כולנו של כחלון) או פעמיים (יש עתיד של לפיד) את אחוז החסימה. אז מה בכל זאת משותף לאלה, וגם למפלגת העבודה ולתנועה (בראשות ליבני)? העובדה שכולם מצטופפים במרכז, ויושבים על אותו מאגר מצביעים, זוהי נקודה אחת.
שכחתם מישהו
אבל הנקודה המעניינת יותר היא שכולם - ללא יוצא מן הכלל - מימין, ממרכז, וממרכז-שמאל מתעלמים באופן בוטה ממאגר עצום של 20 אחוזים מהמצביעים. עשרים אחוזים, ששווים ל-13-15 מנדטים. כוח עצום, כזה שיכול לא רק לשנות את המפה הפוליטית, אלא גם לקבוע מי יהיה ראש הממשלה. אבל המנהיגים הוותיקים, והחדשים, ואלה שרואים עצמם מנהיגים את ישראל בעתיד - כולם ללא יוצא מן הכלל - מתעלמים מאזרחי ישראל הערבים.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, הפנימו דוקטרינה לפיה חבירה לערבים תזיק להם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לא סופרים את האזרחים הערבים ככוח אלקטורלי. לכולם נוח שהערבים יצביע למפלגות ״ערביות״ והיהודים למפלגות ״כלליות״. אף אחד לא שם לנגד עיניו את טובת הכלל, טובת החברה - יהודים כערבים. אף אחד לא מוכן לצאת בגלוי ובגאווה ולקרוא למפלגה משותפת - יהודים וערבים - שתקדם את הטוב החברתי הכללי. אף אחד לא פונה לאזרחים הערבים כאזרחים, אף אחד לא מתאים את מסרי המפלגה שלו כך שגם אזרחים ערבים יוכלו להזדהות איתם.
בן המיעוטים הנחמד עשה את שלו, ועכשיו הוא יכול ללכת
איש לא יאמר זאת בגלוי, כמובן, אבל כולם יעדיפו "בן מיעוטים מחמד". איוב קרא סיפק את הסחורה באופן גורף ונזרק, זוהיר בהלול היה נכס חמוד להתהדר בו, אבל כשהעז להרים ראש ולהביע את עמדתו כערבי (שלא לומר בן לעם הפלסטיני), הוא נבעט החוצה בצורה מהדהדת.
פעם לפחות הייתה מראית עין של פניה לאזרחים הערבים. כל המפלגות הגדולות החזיקו "מחלקות ערביות" והיו נעשים ביקורים וסיורים ב"מגזר" ומנסים לקושש קולות. היום הערבים פשוט אינם. הסוקרים חייבים לציין אם הסקרים שלהם כוללים גם את האזרחים הערבים, אבל נראה שהם עושים זאת כהכרח ולא מרצון. אף סקר לא בחן מה יקרה אם תהיה חבירה עם כוח ערבי חזק וגדול. אף אחד לא מדמיין שאחרי הבחירות הוא יישען גם על חברי הכנסת הערבים, אף אחד שרואה עצמו מנהיג ״לאומי״ לא חושב שהוא יוכל להשען על חברי הכנסת הערבים כעל שותפים לדרך, כעל כוח לקידם מטרות משותפות, כעל מאגר אלקטורלי לגיטימי, חזק, שיכול להשפיע.
איך עשינו הכל כדי להיפרד במקום להתאחד
איך קרה שהפנימו כולם את המסרים הקיצוניים, המפלגים, המסיתים, המדירים והמנכרים ביותר כלפי האזרחים הערבים. ואיך לכולם נוח עם העובדה שיש מעין "רשימה משותפת" שהיא סל כללי שלתוכו אפשר לזרוק את כל הקולות הערבים ולהרגיש כאילו אנחנו מחזקים את הדמוקרטיה.
איך אף אחד לא מרים את הכפפה המהבהבת הזאת ואומר: יש כאן 20 אחוזים מאזרחי המדינה שגם להם חסרים פתרונות דיור, שגם הם נאבקים ביוקר המחייה, שגם להם חשובה תחבורה ציבורית, שגם הם רוצים מערכת בריאות חזקה ומתפקדת, שגם להם חשוב החינוך, והתרבות והספורט ואפילו איכות הסביבה. איך כל אלה שמחזרים אחרי הקולות היהודיים לא מבינים שיש הרבה יותר מן המשותף בין היהודים והערבים מאשר מפריד. ואיך העמדה הזאת רק דוחקת את הציבור הערבי לפינה מנוכרת, כועסת עליו שהוא מתקשה להרגיש חלק מהמדינה.