השבוע התברר כי להצעת החוק להקים ועדה שתחקור את ארגוני זכויות האדם - אין רוב בכנסת. למשחקי הכוח הפוליטיים בוודאי הייתה השפעה, אבל נראה שנתניהו ואחרים בליכוד הבינו כי ועדת החקירה הזו נועדה בסך הכל להיות משפט ראווה לארגונים ש"ישראל ביתנו" לא אוהבת.
אבל במקביל עבר השבוע בכנסת חוק אחר, מיותר ומכעיס גם הוא: "חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה". מבחינה מעשית, החוק הזה כמעט חסר משמעות: הוא מחייב עמותות שמקבלות מימון מקרנות ציבוריות בחו"ל למסור דוחות כספיים לרשם העמותות – מה שהן ממילא מחויבות לעשות כבר כיום. התכלית היחידה של החוק הזה היא סימון הארגונים הללו כ"גיס חמישי". להבדיל, החוק אינו נוגע לעמותות שמקבלות מימון מבעלי הון בעולם, כנסיות אוונגליסטיות או מקורות פרטיים אחרים – דוגמת רבים מארגוני הימין והמתנחלים.
הדיון על מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם וגורמים אחרים שנתפסים כביקורתיים כלפי הממשלה הוא חלק ממתקפה כוללת שהפכה כבר לעניין ידוע ומוכר. ובכל זאת, שאלת המימון היא שאלה חשובה שראויה לתשובה רצינית.
אנחנו מסרבים לקבל מימון ממשלתי מתוך עקרון
ארגוני זכויות אדם מעניקים שירותים משפטיים לציבור ללא תשלום, נאבקים בבתי המשפט ובכנסת נגד שרירות השלטון או אפליה, חושפים ומבקרים את פעילות הרשויות ומקדמים שיח ציבורי בסוגיות חברתיות. בשביל זה צריך מימון. רבים מהארגונים הללו מסרבים לקבל מימון ממשלתי כעניין עקרוני, על מנת לשמור על עצמאות בעבודתם מול רשויות המדינה. לכן הם פונים לציבור, לקרנות פרטיות ולקרנות ציבוריות מחו"ל, שתומכות בקידום זכויות אדם במדינות רבות בעולם.
לא אגזים ואומר שאין כל השפעה לרצון של התורמים לתרום דווקא לנושאים אלו או אחרים, אך בוודאי שההשפעה אינה מהסוג הנרמז. רחוק מכך. כמי שעובד בארגון זכויות אדם אני יכול להעיד (גם בלי ועדת חקירה) כי רק אני וחבריי לארגון מחליטים על תוכניות העבודה שלנו. לעתים מה שמכתיב את הפעילות הוא פניות מהשטח, לעיתים הצעות חוק הפוגעות בזכויות אדם, שצצות לאחרונה כפטריות אחר הגשם, כמו "חוק ועדות הקבלה". את ההחלטה על מה להיאבק, סדרי העדיפויות והכלים אנו בוחרים בהתייעצות עם הנפגעים בשטח, עמיתים ומומחים.
מעולם לא התייעצתי עם תורם על תוכניות העבודה שלי. שום תורם מעולם לא הכתיב לי מה לעשות. זה פשוט לא קורה, כי התורמים המוסדיים לא עובדים ככה וכי ההתנהלות המקצועית של הארגונים לא מאפשרת זאת.
גם הקרנות והתורמים פועלים לפי סדרי עדיפויות משל עצמם, אבל הם לא מזמינים פרויקטים ספציפיים והם לא מכתיבים הוראות. יש תורמים שמבקשים לתרום לתחום מסוים שנוגע ללבם אך גם הם לא מתערבים בתוכן הפרויקטים. הקשר שלי עם התורמים מתמצה בהכנת בקשות למענקים שיאפשרו את הפעילות, ודיווח על מידת הצלחתי לממש את מה שהבטחתי לעשות. האגודה לזכויות האזרח פועלת כמעט 40 שנה, ומעולם לא קידמנו נושא שאנו לא מאמינים בו במאת האחוזים, רק בשביל עוד כמה לירות.
אם יש לכם ביקורת - בטאו אותה
אז בחייכם – עזבו את שיח התורמים האווילי, כי הם לא קובעים. התייחסו לתוכן הפעילות, ואם יש לכם ביקורת עליה – בטאו אותה. מי שנותן ביקורת רצינית ובונה יפגוש באוזן קשבת. יש מי שחושב שהפעילות שלנו היא רדיקלית מדי, ויש מי שחושב שהיא לכל היותר שסתום לחץ שמאפשר לשיטה להמשיך ולעבוד. כל ביקורת כזו נשמעת ומשפיעה.
אנא, המשיכו לדרוש שקיפות מאיתנו ומכל העמותות, אבל עשו זאת מהסיבות הנכונות. לא בגלל שהשקיפות תחשוף כביכול את המניעים הנסתרים שלנו, כי אין לנו. דרשו זאת מאיתנו בגלל ששקיפות היא ערך חשוב שאני וחבריי מאמינים בו ודורשים אותו בעצמנו.
להבדיל, יש בישראל ארגון מוכר שמקדם ערכים "לאומיים" כביכול, אך לא בוחל לקחת כסף ממטיף אוונגליסט שטוען שהשואה התרחשה מפני שהיהודים מרדו והתכחשו לאלוהים האמיתי. בניגוד אליו, לנו באגודה חשוב שהתורמים שלנו יאמינו בערכים שעבורם הם תורמים לנו כסף. לא ארצה שהארגון שלי יעסיק אותי בכסף שגויס ממשטר אפל או מתאגיד אפל שמעסיק ילדים בסדנאות יזע, גם אם הכול יהיה חוקי. זה עניין של אתיקה בסיסית.
אז בואו נרד משיח התורמים הפשטני, ובמקום להתעסק ב"חשיפת האינטרסים הזרים" נתרכז בעיקר - איזון בין צרכי הכלל לזכויות הפרט, למען חברה שוויונית וצודקת יותר.
עו"ד גיל גן מור הוא ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח