אני זוכר שעמדתי בפעם הראשונה מול ערימת הפתקים מאחורי הפרגוד. אם אני זוכר נכון השנה הייתה 1992, כולם קראו לה שנת בחירות, אבל אני עמדתי מול המלבנים הלבנים עם האותיות, ולא היתה לי שום בחירה לעשות. כמו שלאמא אין בחירה אם להאכיל את הילד שלה או לא, ככה אני, שגדלתי בבית של ליכודניקים, לא היתה לי בחירה. מאז ועד היום, כבר 20 שנה שאני מצביע ליכוד, כל בחירות, על אוטומט.
לפני חצי שנה הקמתי את מאהל מחוסרי הדיור בבת ים. יום ולילה דאגתי לאוכל ולמחסה לאנשים שאין להם לאן לפנות. יום אחד, אחרי שסיימתי משמרת של 12 שעות בשיפוץ וילה ברמת השרון (של מצביעי העבודה), אשתי סימסה לי שחזר הצ'ק על הגן של הבן שלנו, חנן, בן שנתיים, ושאם לא נמצא דרך לשלם הם לא יקבלו אותו. אני גם ככה עובד 12 שעות ביום, כבר לקחתי הלוואות, מאיפה אני אביא את הכסף?
הסתובבתי כל הלילה ברחובות, מפחד לחזור הביתה חסר אונים. מתישהו מצאתי את עצמי עומד מול סניף של בנק לאומי, וברגע של טירוף התחלתי לבדוק אם יש מצלמות מסביב. פנטזתי שאני כוכב בסרט פשע שמרוקן את הקופה וחוזר הביתה גיבור, העיקר שאני לא אאכזב את חנן. רגע לפני שהשתגעתי לגמרי עברתי במאהל, כי זכרתי שיש לי שמיכה להביא לדני, אחד הדיירים, שלא יקפא מקור. נכנסתי לאוהל של דני, שכיסה את הבוץ עליו הוא ישן בחתיכת עיתון ישנה. העיתון התמלא בבוץ, ורק דבר אחד נותר ממנו – התמונה של ראש הממשלה, ביבי נתניהו, עם חצי חיוך וחליפה מצוחצחת.
"יש לך אולי משהו לאכול?", דני שאל אותי, "מהבוקר לא אכלתי". ניסיתי להקשיב, אבל המבט שלי לא זז מהעיניים של ביבי, האדם שבחרתי בו פעמיים. נזכרתי איך אבא שלי ז"ל תמיד היה אומר שהליכוד זה הבית, ושאמא שלי תמיד הייתה אומרת "לא משנה מה תעשה משה, תמיד יהיה לך בית לחזור אליו, עם אוכל ומיטה ואנשים שדואגים לך". 20 שנה לא חשבתי על זה, אבל אם הליכוד זה הבית, איך זה שאני מרגיש הומלס?
הליכוד הפך למלכוד
זה לא תמיד היה ככה. כשההורים שלי חינכו אותי הם חשבו על מורשת בגין, הם חשבו על ההבטחה של ז'בוטינסקי לכבוד אנושי. הוא לא הבטיח סושי, וגם לא וילות ברמת השרון. הוא הבטיח 5 מ"מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. אבל כל יום שעובר המ"מ היחיד שנשאר בליכוד זה מלכוד, מלכוד של אנשים כמוני, ששכחו להילחם על הבית.
אז לא עוד, החלטתי. אם לא בשביל עצמי, אם לא בשביל דני, אז בשביל חנן, הבית האמיתי שלי. הרמתי טלפון לאיציק, תמיר, נאווה וחברים נוספים שכואבים כמוני, והחלטנו – אנחנו נלחמים על הבית. על הליכוד, על המדינה, על העתיד של הילדים שלנו, על ההבטחה של אמא שלי שבית זה מקום שדואגים לך בו, ולא פיסת נדל"ן שמוכרים למרבה במחיר. החלטנו לצאת לצעדה בת שבוע, מהמאהל שלנו ועד לביתו של נתניהו בירושלים.
עזבנו את הכל ויצאנו למסע הזה, כמו אבותינו ביציאת מצרים, כדי להגיד לביבי שאנחנו לא מוותרים על הארץ המובטחת, הארץ שהובטחה לנו על ידי ז'בוטינסקי – אנחנו לא נישן ולא נשקוט עד שלא יהיו ילדים רעבים במדינה שלנו, עד שנוכל לחיות בכבוד, עד שיהיה לכל משפחה בישראל את חמשת הממ"ים.
עכשיו אני שוב יושב בתוך אוהל. אפילו דני לידי, מסביבי עשרות ליכודניקים כמוני, אחרי שכל היום צעדנו. אנחנו עייפים, הרגליים כואבות, אבל לרגע אחד אנחנו מרגישים בבית. עוד כמה שעות נקום שוב, נמשיך לצעוד, עד שנגיע לירושלים.
רגע לפני שאני נרדם, חנן מתקשר להגיד לי לילה טוב, ולהזכיר לי שיש לי בית אחד, ושהבחירה שלי היא להלחם עליו.