לכאורה, הסיפור הזה ממש לא מצחיק. מדינת ישראל רצתה לאתר היכן נמצאים אנשים ששהו בקרבת חולי קורונה, ולהורות להם להיכנס לבידוד כדי לצמצם את מקרי ההדבקה. לשם כך היא שלחה את השב"כ לאכן את הטלפונים שלנו - צעד שמפר באופן ברור את חירות הפרט ומזכיר מדינות משטרה. ההחלטה נומקה בחומרת משבר הקורונה, ובצורך להקריב זמנית את הדמוקרטיה למען הבריאות. כשבג"ץ התערב באיכונים הפוליטיקאים זעקו, ואז הסוגייה המשפטית נפתרה - ובימים האחרונים המיזם יצא שוב לדרך. וזהו, מאז אין כאן קורונה.

טוב, פחות. בפועל מה שקרה הוא שעשרות אלפי אנשים קיבלו הודעות ששהו בקרבת חולה קורונה מאומת, חלקן שגויות בבירור - כולל אנשים שבכלל היו לבד בזמן ה"הדבקה". כשניסו להתקשר למשרד הבריאות, ששלח את ההודעות על בסיס איכוני שב"כ, הם התייבשו שעות על הקו - ואז נענו בידי מוקדנים שלא תמיד ידעו במה מדובר. שב"כ, שלפי דיווחים לא התלהב מלכתחילה להוביל את פרויקט האיכונים, מיהר להסביר שמשרד הבריאות לא היה אמור להתבסס רק עליהם (כך לפחות אמר ד"ר הראל מנשרי, ממקימי מערך הסייבר בארגון). משרד הבריאות, מצדו, הודיע שכל מי שקיבל הודעה מחויב להישאר בבית, גם אם זאת טעות. בקיצור, שכונה וזלזול ברמות חריגות אפילו ביחס למשבר הקורונה בישראל.

ובכל זאת, קשה שלא לצחוק קצת כשקוראים את סיפוריהם של מאותרי השווא. קחו לדוגמה את רוני מבאר שבע, שאמר בשיחה עם mako: "אני ואשתי קיימו יחסי מין באותה שעה. זה מטורף. אני לא מתכוון להיכנס לשום בידוד. שיקפצו. שהם יוכיחו איפה הייתי". או את הבחור החביב והישנוני שאמר ל"הארץ": "לפי ההודעה נחשפתי לחולה בשעה 12:00 בצהריים, אבל באותו יום ישנתי עד 13:00 בצהריים ויצאתי מהבית רק 15:00". הוא זעם על הבידוד כי יש לו "תוכניות להמשך השבוע", שכנראה כוללות הרבה צפייה בנטפליקס. 

אחרים חשפו חיים מפנקים פחות, כמו תושב הצפון שעובד במשרד ממשלתי וסיפר ל-ynet: "קיבלתי הודעה שהייתי חשוף לחולה מאומת בשעה 07:00 במשרד, ושאני מתבקש להיכנס לבידוד. הייתי לבד במשרד. העבודה מתחילה רק ב-08:30". האם יש קיום מדכא יותר מלשהות לבד במשרד ממשלתי בשבע בבוקר? ובכן, להיכנס לבידוד של שבועיים בגלל זה. 

חיים של אחרים 2

איכוני השב"כ אמנם עוררו חששות לפרטיות, אבל הם התכתבו עם ספורט לאומי אהוב: לדעת מה אנשים אחרים עושים בכל רגע ביום. הסיפורים על חייהם של מבודדי השווא מחליפים את המעקב אחרי לו"ז החולים דרך הטלגרם של משרד הבריאות, שהיה פופולרי בראשית ימי הקורונה. המסלולים לפחות עוד עוררו קנאה בחלקם (איך התיירים האלה הספיקו להיות בכל כך הרבה מקומות?!). כמה חודשים, יותר מדי זמן בבית והמון אלכוהול בצהריים אחרי זה, ועושה רושם שלאף אחד כבר אין כוח לשמור על פאסון ולחיות חיים מלאי אקשן והרפתקאות.

איכוני השב"כ
ההודעה המתקבלת על חשיפה לחולה קורונה

ויש עוד דבר מצחיק-עצוב, וחשוב יותר, בכל הסיפור הזה: הפער בין ההילה הביטחונית של השב"כ, החשאיות שאופפת את פעולותיו וההנחה שיש לנו על מי לסמוך, לרשלנות שבה נוהל פרויקט האיכונים. גם אם האשמה אכן מונחת לפתחו של משרד הבריאות, הפגיעה באמון בכל זאת התרחשה. היו מבודדי שווא שתהו אם כך השב"כ פועל גם בשטחים, וקשה להאמין שכולם מגיעים מארגון "בצלם". אחרים הודיעו חגיגית שאין להם כוונה להיכנס לשום בידוד, ושאם הם ייצאו מהבית - הם פשוט ישאירו בו את הטלפון, כך שאי אפשר יהיה לעקוב אחריהם (ואולי גם כדי להשתחרר לשעה-שעתיים מההצקות של הבוסים, עכשיו כשרבים מאיתנו עובדים מרחוק). 

בסיס ענקי של ג'ובניקים

הבעיה היא שבסופו של דבר, הבדיחה הזאת על חשבוננו. אפשר לראות בחוסר הנכונות לציית להודעות הבידוד עוד הוכחה שהאזרחים אשמים, מחפפים, שמים מסכות על הסנטר וממשיכים ללכת לחתונות כאילו אין מחר. אבל אותם אזרחים היו אלה שהקפידו על הריחוק החברתי בגל הראשון של הקורונה, לא ראו את סבא וסבתא, חגגו סדר בזום - והצליחו לבלום את המגיפה.

המדינה, בינתיים, עשתה כל שביכולתה כדי להפר את האמון שניתן בה. איכוני השב"כ הם רק דוגמה אחת. הקמת הממשלה המנופחת בתולדות ישראל, בתקופה של משבר כלכלי חמור כל כך, היא כנראה הדוגמה הקיצונית ביותר. אבל דווקא הדוגמאות הקטנות הן המקוממות באמת: רק אתמול סגן שר הבריאות נצפה בחדר הכושר של הכנסת, רגע אחרי שהודיעו על סגירת חדרי הכושר. כולם צריכים לשמור על ההנחיות? לא תקף לגבי סלבס שאיתמר גרוטו דואג להם. והסדר ההוא בפסח? ראש הממשלה דווקא כן חגג אותו עם בנו. 

אז מדינת ישראל אולי לא הופכת בחסות הקורונה למדינת משטרה במלוא מובן המילה, אבל היא כן הופכת - אפילו יותר מהרגיל - לבסיס ענקי וכושל של ג'ובניקים, שבו ההודעות מהשב"כ ממלאות את תפקיד מש"קית הקישור. כזה שבו ברור שהמערכת לא לטובתך, שאין טעם לחפש היגיון בהנחיות, ושהדרך היחידה לשרוד היא לקמבן, לתחמן, להתחמק ולחכות שזה ייגמר. וזו הסיבה שלצד הדיכאון, החרדה והייאוש של התקופה האחרונה, מתגנב עוד רגש מוכר: שביזות.