”אולי זה טבע הדברים / הבט אל ההתחלה / ראה איך השנים שינו את שנינו / אני הילד הטוב, אתה / הילד הרע / עכשיו שנינו באותה עגלה“
המילים הן של המשורר ישראל פנקס, והן לקוחות מתוך הפואמה ”הנוף מחביא ילדים“ שנכתבה בשנת 1967. באותה שנה אחי ואני אומצנו, אולי יותר נכון נחשפנו, נתגלינו מתוך נוף היתמות אל אור המשפחה החדשה.
אחי בחר להתגלות ולהיחשף, עזב את נוף היתמות ובחר לשחק באור השמש. אני לעומתו בחרתי להישאר שמורת טבע, שמורה שלא ניתן לבקר בה. אפילו לא הוא. העדפתי להתחבא בנוף ילדותי ולהישאר יתום - עד אתמול. החשיפה לאור יכולה להיות נעימה. יש משהו מרפא בקרני השמש, זה טוב לפצעים, זה טוב לגדול באור.
הבאתי איתי קרם הגנה חזק במיוחד
משורר אחר בזמן אחר בשם שלמה זמיר, כותב את אחד השירים היפים והאהובים עליי:
”השמים הסגולים כה נמוכים / ילד קטן שעולה על עץ / יכול לדקור / באולר את אלוהים“
זהו שיר על ילד שבחר להיחשף לעולם ומטפס על עץ גבוה. הוא מגלה שהשמיים לא כל כך רחוקים ממנו, ואפילו הוא הקטן יכול לדקור את אלוהים.
בחודשיים האחרונים ביקרתם בשמורות טבע, באוצרות נחלים, בחלקות נפש סמויות ונדירות. הצצתם אל תוך עולמם הפרטי של בני אדם פרטיים. נכון, לא כולכם. בהתחלה הכניסה הייתה חופשית, מאוחר יותר ובצדק הכניסה הייתה רק לאלו שהחזיקו בארנקם כרטיס מועדון של "הוט". אחד המקומות שפגשתם במהלך המסע היה אותי, את אותו זה שרצה כל חייו להתחבא בתוך נוף ילדותו ולא להתגלות לאף אחד.
אחי בחר להוציא אותי משמורת הטבע ולחשוף אותי לקרני האור. אני הבאתי איתי קרם הגנה חזק במיוחד, כי פשוט לא האמנתי שאחי ישמור עלי מפני החשיפה. אבל אחי, בניגוד למה שחשבתי, שמר והגן עליי מכל רע, למרות שלעיתים נראה היה שהוא מזמין אתכם להביט בי כאילו הייתי מחצב טבע נדיר, מזמין, יותר מדי מקרוב.
אולי כי הצילום הופך אנשים לחפצים שאפשר להחיל עליהם בעלות סמלית. "אם המצלמה היא סובלימציה של הרובה, לצלם מישהו משמע לבצע רצח סובלימטיווי, רצח רך". כך מתארת הצלמת אנני לייבוביץ' את מעשה הצילום. אי אפשר גם שלא לראות את העדשה, לא רק ככוונת אלא גם כקנה של רובה צייד. זוהי החוויה אותה חוויתי בחודשי צילום הסדרה.
יש משהו מאד תוקפני בצילום ובאחיזת מצלמה. צילום אינו עניין של התבוננות לעומק במציאות, צילום הוא מעשה מלחמה עם המציאות. להתקיף ולהרוג את האובייקט. ע"י הקפאת הדמות, הקפאת "הרגע", אתה בעצם רוצח אותו. אדם חי נקרא "מהלך", אדם שעומד קפוא במקומו הוא במובן העמוק של החיים - מת.
היו רגעים בהם אחי עשה רצח עם, היו רגעים בהם אחי התאבד, אבל למרבה הפלא אותי הוא השאיר בחיים. צריך לדעת לסמוך אפילו על מי שנותנים לו מצלמה ביד, אפילו כשמפחדים למות.
מקלף את קליפות הנפש
הסדרה "מחוברים" הביאה למסך אמת אקזיסטנציאליסטית נטולת חן, אולי אפילו מיואשת, מייאשת, כואבת ומדממת. לא כל אחד יכול ומוכן לדמם כך מול המצלמה, להכניס זרים אל שמורת הטבע הפרטית שלו.
אני כאן כי מישהו חשב שיש עוד קליפות נפש שאני צריך להשיל מעצמי, אני כאן כדי להתרפא ולרפא. הילד שאני הייתי והילד שאתה היית לא נעלמו. הם כאן בתוכנו והגיע הזמן לחשוף אותם לעולם.