ב-49 השנים האחרונות ישראל הינה מדינה כובשת ששולטת בעם אחר. חיילי צה"ל המפטרלים בחברון וביתר השטחים שמעבר לקו הירוק נשלחו לשם על מנת להוציא אל הפועל את מדיניות שימור הכיבוש. זו המציאות שגם מדינת ישראל מכירה בה כשהיא נמנעת מלהחיל את ריבונותה על רובם המכריע של השטחים אותם כבשה ב-1967.
זכותה של מדינת ישראל להיאבק במי שנאבקים בה. אבל באותה מידה, לעם נכבש שמורה הזכות להיאבק בכובשיו. צדקה ציפי לבני כשאמרה ב-2006, בהיותה שרת החוץ, ש"פיגוע נגד חיילים הוא מאבק לגיטימי יותר מרצח אזרחים, תינוקות ונשים". לבני הסבירה את הדברים בכך שביקשה לחדד את ההבדל בין מאבק בחיילים לבין רצח אזרחים. עשר שנים לאחר מכן, מסתבר שחברי סיעתה לא הצליחו להפנים את ההבדל.
מה שמותר ללבני אסור לבהלול
הסכינאות היא תופעה מסוכנת שלא תוביל לשום מקום ורק מגבירה את השנאה ואת מעגל האלימות. אבל כדאי שנבין כי מבחינת הפלסטינים, כמו גם מבחינת הקהילה הבינלאומית כולה, יש הבדל גדול בין מאבק בצבא כובש למאבק באזרחים חפים מפשע. אבל מסתבר שבמפלגת העבודה, מה שמותר ללבני אסור לבהלול. כשיהודי דורש לעשות את האבחנה הטבעית בין חייל ואזרח זה בסדר; כשערבי עושה זאת, חברי מפלגתו מתחרים ביניהם מי יהיה חריף יותר במילות הגינוי.
התחושה בימים האחרונים היא שחברי מפלגת העבודה מרגישים שאראלה ממפעל הפיס התקשרה גם אליהם. סוף סוף יכולים גם הם לעלות על גל שנאת הערבים, סוף סוף יכולים גם הם ליהנות מריחו המשכר של הפופוליזם הגזעני. איתן כבל הכריז שבהלול "איננו חלק מהמחנה הציוני", וחבריו לסיעה נוהרים לתקשורת, כל אחד עם מילים קשות יותר על חברם למפלגה.
הפנים האמיתיות של מפלגת העבודה
אם מישהו היה צריך הוכחה שמפלגת העבודה לא נרפאה עדיין מהשדים הגזעניים ומתחושת ההתנשאות שליוותה אותה לאורך השנים, הוא קיבל אותה בסוף השבוע האחרון. מפלגת העבודה מתקשה להשתנות. היא מצליחה לרכך את הרטוריקה ולפתוח את שעריה באופן מוגבל, אבל בסוף ההתנשאות תמיד תצא לאור - ההתנשאות מול המזרחים ומול הערבים. תגובת חברי הסיעה לבהלול הבהירה לחבר הכנסת שיש לו שתי ברירות: להיות "ערבי טוב", או לא להיות.
בעשורים האחרונים הצטיינה מפלגת העבודה בעמימות: עמימות מדינית, עמימות ביחס למעמד החברה הערבית בישראל, עמימות בכל סוגיה שנויה במחלוקת. השבוע התחלפה העמימות הזו בגזענות ובהתנשאות. פניה האמיתיות של מפלגת העבודה שבו והתגלו כפנים מכוערות, פנים שלא מעוניינות באמת בהידברות ובשיתוף פעולה ערבי יהודי.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת מרצ