לפני כמה ימים צפיתי בסדרה בנטפליקס על רוצח אלים שהשתחרר לחופשי. הרוצח זכה לפרסום בעקבות הרצח האכזרי שביצע, ובאופן אבסורדי מדינה שלמה חגגה את שחרורו והעניקה לו מעמד של גיבור לאומי. הוא הפך לכוכב ריאליטי, ואפילו קיבל חיבוק מאם הנרצחת בפריים טיים. ביני לבין עצמי תהיתי אם לא מתחו את התסריט קצת רחוק מדי למחוזות הסוריאליזם, עד כדי אי-אמינות מוחלטת. ואז הזכרתי לעצמי; זו לא סדרה בנטפליקס, וזה לא תסריט בדיוני. זו עלולה להיות המציאות במדינת ישראל בעתיד הלא רחוק.
90 ומשהו אחוזים מהאנשים שיקראו שורות אלו, משוכנעים עד כדי שבועה בקבר אבותיהם שרומן זדורוב הוא חף מפשע, שעיר לעזאזל של המשטרה והפרקליטות. הם ראו סדרה מרתקת על מקרה הרצח לפני כמה שנים, הם קראו אינסוף "עובדות" בקבוצות פייסבוק פופולריות וצפו באלפי סרטונים מהפנטים ביוטיוב. דעתם על חוקרי המשטרה ועל הפרקליטות מוצקה למדי; מדובר בגופים מושחתים ברובם, ולא הגונים לכל הפחות. מתככי תככים ורוקמי מזימות שניצלו עובד זר ותמים שלא יודע איך נפלו עליו משמיים, וברשעותם תפרו לו תיק. הם בוודאי גם זייפו ראיות וחילצו ממנו הודאה בדרכים לא חוקיות. הם הביאו בפני השופטים תיק תפור, מלא בשקרים ועיוותים.
רומן זדורוב חף מפשע, הרוצח של תאיר ראדה מסתובב חופשי. אולי זו פגועת נפש מסוימת שהאקס המתעלל שלה נשבע שהיא אשמה? אולי אלה החברות בנות ה-12 צמאות הדם של תאיר שמאז מסתובבות ברחובות ורק במזל לא שיספו גרונות נוספים? מי יודע. מה שבטוח, זה לא זדורוב, רחמים עליו. ישנו גם הטיעון המנצח: אפילו אמא שלה חושבת שזה לא הוא. ידוע לכל שרגשותיהם העמוקים של הורים שכולים חזקים יותר מראיות מוצקות.
אבל רגע, למה אביה של תאיר, זכרונו לברכה, היה משוכנע שזדורוב הוא הרוצח? טוב, הוא בטח טעה המסכן, הוא האמין ל"ראיות מזויפות" ולא לרגשות העמוקים שלו.
אחת הבעיות הקשות ביותר של בני האדם, לעניות דעתי, היא בעיה שאכנה "בעיית אי-האמפיריות של האדם הממוצע". תמצית הבעיה היא שרוב האנשים הם לא חוקרים, או מדענים, ואפילו לא שופטים שמנתחים בצורה מקצועית מארג של ראיות. רוב האנשים לא מתמחים בלבצע מחקר אמפירי מדויק, לנתח נתונים שלב אחר שלב באופן מתודי כדי לאשש השערת מחקר ולבסס עובדה. ולכן רוב האנשים גם לא מבססים חלק ניכר מדעותיהם על עובדות. הם פשוט לא מכירים את העובדות, ולא טורחים יותר מדי לחפש. דעות מתגבשות במידה רבה על סמך מידע שטחי ולא מאומת, ועל המון רגשות. הבעיה היא, שנראה שכיום לכולם יש דעה בכל נושא, ולעיתים, דעות לא מבוססות מובילות למעשים או לתוצאות לא רצויות.
התקופה האחרונה סיפקה כמה דוגמאות שמסבירות היטב את הנקודה הזו. שנת הקורונה הביאה איתה כמות עצומה של דיס-אינפורמציה, שהובילה לקונספירציות ולזרם מרכזי למדי של אנשים שמפיצים את דעותיהם הלא מדעיות כעובדות מוגמרות. כעת, שנה וחצי מפרוץ הקורונה, יותר ויותר אנשים מעכלים את האמת (או כך לפחות אני מתרשם, וגם רוצה להאמין) - הקורונה אינה קונספירציה עולמית ואינה הונאה, התקשרות אינה יוצרת בהלת שווא בשביל אינטרסים מומצאים. החיסונים אינם מכילים שבב שהונדס על-ידי ביל גייטס ואינם נועדו לשלוט בבני האדם או לחסלם. הם חיסונים מצוינים שהונדסו על ידי מדענים, ועברו את אישורי הקהילה המדעית, אותה קהילה שמאשרת כל חיסון מוכר לאנושות. הם החזירו אותנו ואת רוב העולם לשיגרה.
מי שהקשיב לאנשי המדע והבריאות, ולא לשמועות ברשתות החברתיות ולהשערות שהונפצו והוצגו כעובדות על-ידי מומחים בעיניי עצמם, ידע זאת לאורך כל הדרך. המדענים והחוקרים והרופאים הם אינם אויבנו, וככלל, הם משקפים לנו בצורה הוגנת את מסקנות המדע. נו, זה שדובק בעובדות. מי שלא ממהר לגבש דעה נחרצת על סמך תחושותיו, או מערכת אמונותיו, או כל סיבה שאינה בסיס עובדתי - הוא בעל סיכוי הרבה יותר טוב לחתור אל האמת. כמה מאיתנו באמת עושים זאת?
דוגמה נוספת היא בתקרית מהאירוויזיון השנה; אירופה כולה ראתה את הסולן האיטלקי מתכופף ומבצע תנועה שאנו מזהים מסרטים, או מהמסיבה האחרונה שהיינו בה - כהסנפת קוקאין. תוסיפו לזה את החגיגות המוזרות של הלהקה האיטלקית הנלהבת והמראה האקסצנטרי שלהם, והמסקנה הייתה ברורה לכל: הבחור הסניף בלי בושה בפריים טיים מול כל העולם. התגובות ברשתות החברתיות היו נחרצות והבדיחות כתגובה לתגובה שלו עצמו ממסיבת העיתונאים - שקר כלשהו על כוס שנשברה - היו מצחיקות, מודה. אני מעריך הומור טוקבקים לא פחות מכל אחד אחר.
WINNERS DO COKE #Italy #Eurovision pic.twitter.com/HPvpln8wAY
אבל למה אנחנו ממהרים כל כך לקבוע מהי האמת כשסך הראיות שיש לנו הוא דל עד לא קיים? והאם ההיגיון הקולקטיבי לקוי כל כך שהוא לא עוצר לתהות עד כמה לא סביר זה שהסולן האיטלקי באמת יעז להסניף באולם מלא באנשים, כשהמצלמות נושאות אליו את עיניי כל העולם? השכל הישר מיד אותת שזה באמת לא סביר. ואז הגיעה מסיבת העיתונאים, וההפתעה האמיתית על פניו, והתשובה שירה חברו ללהקה מבלי לחשוב פעמיים - על כך שהוא בסך הכל התכופף להרים כוס שנשברה - היו משכנעות למדי. בהמשך הגיעה גם תגובת מארגני האירוע שאמרו שאכן הייתה כוס שבורה באיזור הישיבה שלהם, ואז גם בדיקת סמים שהוא ביצע ביוזמתו זיכתה אותו מהחשד. בהחלט טיוח מהוקצע מקצה לקצה, או שפשוט אנשים נחפזים למסקנות מהר מדי. אך כמו במקרים רבים נוספים בעידן הרשתות החברתיות - הראיות זניחות, ופסק הדין של הרחוב נחרץ ברגע שההמון מגבש דעה.
אני בעצמי אינני חוקר, וגם לא עורך דין, שופט, חוקר מוח או מדען אטום. אני לא האדם הכי חכם ואני גם לא צריך להיות. אני בסך הכל אחד מאנשים רבים, אך לא רבים מספיק, שלא ממהרים לגבש דעה לפני שהם בודקים את העובדות לעומק. זאת בדומה לשופטים בבית המשפט, שלשמחתי, לא מיהרו להיכנע לדעת הקהל באותם ימים, אלא עשו את עבודתם ובדקו את הראיות לעומק. 700 ומשהו העמודים של שני פסקי הדין שלהם (במחוזי, ובערעור בעליון) הם קריאה מרתקת של ניתוח דק עד עפר של כל הראיות, של שופטים מחוננים שאני מעז להגיד שהם חדי אבחנה וחריפי מוח יותר מרובנו. לפחות בתחום בו הם עוסקים. אך רוב הקוראים של שורות אלה לא קראו ולא מכירים את פסק הדין. הם בוודאי גם משוכנעים שלידי השופטים הובאו ראיות שקריות. למה? ככה. כי הוא עובד זר שתפרו לו תיק. כי כולם שם מושחתים. אפילו אמא שלה אומרת.
באופן המדהים ביותר בעיניי, גם "ראיית הזהב" - העדות המצמררת של רומן למדובב שישב איתו בתא במשך שבועות רבים ורומן ראה בו בסופו של דבר איש סודו, נדחקת לשוליים בין אלו המצדדים בזדורוב בכל מחיר.
מדובר בעדות שברור לכל צופה בה שלא נלקחה תחת שום לחץ או שיטות חקירה לא הוגנות (מלבד הלחץ הסביר של המדובב שרומן יספר לו גם את האמת, אחרי שהוא עצמו התוודה על מקרי רצח שביצע). רומן מספר לו בפירוט מחריד על הדרך בה ביצע את הרצח; על להב הסכין המגואלת בדם שהיה צריך לשטוף ולהחליף, על המכנסיים המוכתמות בדם שזרק למלט ואין סיכוי שהמשטרה תמצא, על הטעות שעשה כשהשאיר טיפות דם בשירותי הבנים ועל חששו שהן יימצאו, על איך התרגז ו"ראה אדום" מזעם מצטבר כאשר תאיר קיללה אותו, על איך שהיא נפלה בשירותים, כאשר חתך לה את שני עורקי הדם בגרון אותם הוא מכיר בשמם הלועזי, על למה לא אנס אותה, כי לא הספיק וגם חשש שיתפס, ועוד, ועוד, ועוד. אין אף תרחיש בו אדם יכול להמציא שקרים כה מדויקים לגבי רצח שלא ביצע, ואף סיבה לאדם חף מפשע לעשות זאת.
את כל זאת הוא מספר בלחש, ובתוך כך מדי פעם עוצר לצעוק למצלמת הכלא שהוא חף מפשע, לפרוטוקול. הוא זילזל ביכולות של מכשירי ההאזנה שהיו מוצמדים למדובב. הם קלטו גם את הלחישות שלו. אבל הוא יכל להרשות לעצמו לזלזל, כי הוא אדם מתוחכם ומניפולטיבי כפי שציינו השופטים בפסק דינם. הוא יסודי ולמוד ניסיון חיים. ואולי הוא ידע שרוב האנשים לוקים בבעיית אי האמפיריות, ושהם יפעילו לחץ ציבורי חזק כל כך לשחררו, שלמרות שלל הראיות המרשיעות, יום יבוא ואפילו לפרקליטי המדינה יימאס והם פשוט ישקלו לשחרר אותו.
לשמחתו של כל אזרח שחשוב לו שלטון החוק, החלטת הפרקליטות מאמש על קיומו של המשפט החוזר מנעה את התרחיש הזה לעת עתה.
אך אסור לנו לשכוח שהדעה הציבורית והשלכותיה עלולות לעצב חיים של לא מעט אנשים. בתקרית האירוויזיון היא הייתה עלולה לגרום נזק תדמיתי ואישי כבד למוזיקאים האיטלקים. בהקשר הקורונה, אפשר להפליג כיד הדמיון במעשים שעלול לעשות ציבור שחושב שמנסים להונות אותו. ובמקרה של רצח תאיר ראדה זכרונה לברכה, הלחץ הציבורי היה כנראה גורם מרכזי בהחלטות השופט שהורה על משפט חוזר והפרקליטות ששקלה בכובד ראש אם בכלל כדאי לנהל אותו. בפועל, ראיות חזקות מאוד, כולל ראייה פורנזית (עקב הנעל הייחודית של זדורוב) מצביעות על כך שאם הלחץ הזה יצליח לחלחל גם אל השופטים שינהלו את המשפט החוזר ולהשפיע על החלטתם, ייתכן שרוצח חמום מוח יצא לחופשי ויזכה למעמד של קדוש מעונה. ואני לתומי חושב, שאולי אם היו מלמדים את כולנו בבתי הספר להתנהל בגישה מדעית, או אמפירית יותר, לגבי כל דעה שאנו מגבשים בחיינו, אז כולנו היינו מתאמצים קצת יותר לחתור ללמידת העובדות לפני שמיהרנו לתת לתחושות הבטן שלנו לחרוץ את דעתנו. אבל היי, לפחות נקבל סדרה טובה בנטפליקס. הרי כולנו יודעים שתהיה כזו.