את השנים האבודות של הבנים הגדולים שלי אף אחד לא יחזיר. הזמן האבוד שבו אמא הייתה נוכחת-נפקדת, יותר נכון נוכחת בעיקר כדי לחלק פקודות ולנזוף, כבר לא יתוקן. כל הורה לתאומים יודע שהקושי מפנה את מקומו להקלה קצת לפני גיל שלוש, אבל עד אז, אתה עסוק בתאומיך באופן כמעט בלעדי. עכשיו קחו את התמונה זו ותכפילו אותה בשתיים.
לו רק היו לי ארבע ידיים
לפני כעשר שנים נולדו בניי בכוריי, אחרי שנתיים של ניסיונות כושלים להיכנס להריון, עשרות אכזבות וקצת עזרה הורמונאלית. אלה היו שנים אינטנסיביות, קשות ומעצבות, שבמהלכן גם נפרדתי מאביהם ובניתי קשר חדש. הן היו גם שנים נהדרות של התפתחות הילדים, כל אחד עם אופי שונה ותחומי עניין משלו. הצרות היו צרות של עשירים, כמו בכל משפחה עם שני ילדים בגילאים קרובים.
לפני חמש שנים החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד. אולי אחריו אפילו עוד אחד. זוג צעיר-בוגר, עם ילדים גדולים ועצמאים (שניים שלי, שכל סופשבוע שני הולכים לאבא, ועוד שניים שלו). התאים לנו תינוק בצלמנו ובדמותנו. אלא שכמו תסריט שחזר על עצמו, גם הפעם זה לא הלך בלי התערבות חיצונית בדמות טיפולי הפריה.
ידענו את הסיכונים. הסתכלנו זה לזו בעיניים והבטחנו: אם יהיו תאומים, נתמודד עם זה (עם שלישייה, אגב, בשום אופן לא). כשרופא הנשים שלי, שמכיר אותי עוד מההריון הקודם, נרתע ומלמל "אני לא מאמין" למראה שני שקי עובר, אני הייתי זו שהרגעתי אותו. אולי בגלל שטבע האדם הוא לשכוח את הקושי, או לפחות להדחיק אותו לפינה במוח.
והקושי הגיע. או, איך שהגיע, יום יום ושעה שעה. תאומים פשוט גוזלים את כל זמנך, מרצך, סבלנותך, יצירתיותך ושמחתך. זה אמנם הגיע בחבילה נהדרת, בנות יפהפיות ובריאות, ולמתבונן מבחוץ זה נראה נפלא: שני בנים ושתי בנות. שיחקת אותה, סימטרי, אומרים לי לא פעם. לא, חברים, סימטרי זה היה לו היו לי ארבע ידיים.
המטרה: סנכרון שעות שינה
והנה אני מוצאת את עצמי שוב במעגל האינסופי הזה, שבו מטרת העל שלי בחיים היא לסנכרן את שעות השינה שלהן, כדי שגם אני אוכל לעצום עין. החיים מורכבים משינה, הכנה לשינה, הכנת אוכל, אוכל, ניקיון אחרי האוכל וחוזר חלילה. הבנות היום בנות שנה ושלושה חודשים, גיל קשה לתפעול גם כשמדובר בילד אחד, ולצאת לעבודה נראה לי כמו החופש המושלם.
עד כאן הכל מוכר. אלא שבניגוד לנגלה הקודמת, יש עוד צד במשוואה. לא רק תאומים מתישים והורים מותשים, אלא עוד ילדים, כבר לא פעוטות, שלא דורשים תשומת לב אבל עדיין צריכים אותה. במקרה שלי, הם גם תאומים, וגם כשעוד היו רק שניים, לא ציפו לזכות ליחס של נסיכים. הם לא מפונקים, הבנים, אין להם הרבה ברירה, ולכן גם לא מבקשים הרבה. אבל גם את המעט הזה אני מתקשה להעניק, כי האנרגיות הולכות רק לכיוון אחד.
לא אוהבת את המילה תאומים, במיוחד לא כשלפניה ה' הידיעה. מה שלום התאומים? איך התאומים הגיבו לזה? מתי חוגגים יום הולדת לתאומים? ובהתאם, עד שנולדו הבנות הקפדתי על האינדיבידואל, על השונה, על ההפרדה. אבל כעת הם כל מה שלא הרשיתי לאחרים לתייג: הבנים חזרו מבית ספר, צריך להכין אוכל לבנים, איפה הבנים, בנים, כבו את הטלוויזיה ובואו לעזור לי.
למי יש זמן לריב
אז למדנו לתפעל, בן זוגי ואני. כמו מכונה משומנת, כל אחד יודע את תפקידו. ניסינו כמה פעמים לריב, להתחרות מי עובד יותר קשה, להיעלב, לרצות קצת יחס או פרגון, לשתוק זה על זו, כמו שלכל זוג מגיע לפעמים. אבל מהר מאוד ירדנו מזה, כי זה הפריע למכונה לעבוד. לפעמים אני בעבודה, לפעמים הוא, מקוששים סבאים, דודים ואחים שיבואו לעזור עם ארוחת הערב והמקלחת. בהזדמנויות הנדירות בהן שנינו בבית אנחנו עושים הפרדת כוחות, כי מגיע לבנות קצת זמן בנפרד.
וזהו. זה כל מה שאנחנו עושים. עמדנו במשימת התפעול, אבל למי יש זמן להתפעל. לא מזמן פגשתי מכרים עם תאומים בגיל של בנותינו התאומות. אנחנו מתפעלים, סיפרו, בלילה, אחרי שהם הולכים לישון, אנחנו מסתכלים בתמונות שלהם ואומרים איזה ילדים חמודים יש לנו. אז אנחנו, אחרי שהבנות הולכות לישון וסידרנו וניקינו ושטפנו והכנסנו הכל למדיח והשיש מבריק, נזכרים פתאום בתשע בערב שיש לנו עוד ילדים. ילדים שמתחילים להתבגר, שיש להם שיעורי בית, שצריך להסיע לחוגים, שנחשפים לחומרים מיותרים באינטרנט, שרואים יותר מדי טלוויזיה, שנעלבים מחברים, שיש כבר דברים שהם יודעים ואנחנו לעולם לא נלמד.
כי גם כשהכל מתקתק כמו שצריך (ולאורך זמן תמיד יש תקלות), גם הילד הכי טוב בעולם (והם לא), שעושה את כל השיעורים בזמן, שבוחר בגדים לבד, שלא מתחצף למורה וקם בבוקר בלי בעיות – גם הוא זקוק לחיבוק של אמא, להקשבה של אבא, לצחוקים שעושים רק בתוך המשפחה.
אם הייתי צריכה לתמצת גידול תאומים במלים ספורות, הייתי אומרת: קשה. לתמצת גידול שני זוגות תאומים מצריך קצת יותר מלים: תסכול ורגשות אשם. אז עם בית תמיד מבולגן ומלא בילדים, ידיים מלאות עבודה וראש מנופח מהמולה, עשיתי את מה שמתבקש כדי להרגיע את רגשות האשם וגם בשביל קצת זמן איכות עם הבן: הבאתי לו גור כלבים.
הערב בעובדה - סיפורה של קרן ליבוביץ', אלופה אולימפית ששברה שיאי עולם בשחייה לנכים, ואמא לשני זוגות תאומים