סיפורה של הילדה נעמה מרגוליס בת השמונה מבית שמש עורר את הדוב משנתו. כל מי שלא ידע, לא הכיר או פשוט העדיף להעלים עין מהמתרחש ממש מתחת לאף כבר שנים, נאלץ להסתכל למציאות בעיניים. בכל רגע נתון התקשורת זועקת "הדרת נשים", כאילו נחתה כאן פצצת יום הדין כרעם ביום בהיר.
הסיפור של בית שמש לא חדש. כבר שנים העיר הזאת זועקת כי המיעוט הקיצוני בקרב החרדים משתלט ומפר את האיזון והשלווה שבה חיו החילונים והחרדים מאז הקמתה. איפה היינו אז בתקשורת? פתאום כולם מזדעזעים מקווי מהדרין ודרישה מנשים ללכת בלבוש צנוע. פתאום התעוררנו. ילדה אחת בת שמונה נושאת על כתפיה הקטנות מאבק שלם, מאבק שלא היא צריכה להילחם למענו, שלא היא ומשפחתה צריכים לשאת את תוצאותיו. את המאבק הזה היינו צריכים לעשות מזמן, ובטח לא לחכות לנעמה שתבכה ותפחד לצעוד בכביש שמא יירקו עליה ויקללו אותה.
הסיפור של נעמה הוא דוגמא למנטליות הישראלית. שלטונות שמחכים לאסון שיקרה אחרי שהכתובת מזמן נמחקה מהקיר. ראו מה קורה במגזר הערבי: בשנת 2010 נרצחו בישראל 22 נשים, 10 מתוכן ערביות. איפה השלטונות? איפה חברי הכנסת? איפה התקשורת? "עוד רצח על כבוד המשפחה", צועקת הכותרת, שכותביה לא מבינים כי בחירת המילים עצמה נותנת לגיטימציה מזעזעת למבצעי הפשעים. "רצח" ו"כבוד" לא הולכים ביחד. אין כל כבוד ברצח אישה שבוחרת לחיות את חייה, אין כל כבוד ברצח אישה שבוחרת להיות הבעלים על קניינה וגופה ואין כל כבוד ברצח אישה שבוחרת שתהיה לה בחירה.
התקשורת הפכה למכבסת מילים
מה השתנה בטרמינולוגיה של התקשורת? מתי היא עברה מבחירת מילים מדויקות ושקולות לבחירת מילים אופנתיות? כל שעת הפרדה בבריכה מקומית בכרמיאל הפכה ל"הדרת נשים" - כי זה נשמע טוב; כל זעקה על קוטג'/ עגלות / רפתנים/ עובדי קבלן/ עובדים זרים/ בעלי מכולות נקראת "מחאה חברתית" - כי למי נשאר כוח לפרט; כל תקיפת חיילים בשטחים ע"י מתנחלים/ עקירת עצי זית/ שריפת מסגד וכתבי קודש - הפכה להיות "פעולת תג מחיר", כי המתנחלים בחרו את המינוח הזה אז אנחנו זורמים.
התקשורת, זו שאמורה להאיר את עינינו, זו שאמורה לחדד את התמונה, הפכה למכבסת מילים אחת גדולה. כי בואו נודה על האמת, גם אנחנו בתקשורת לא ממש מבינים מה קורה כאן. כל יום אנחנו מתעוררים ל"שחר של יום חדש". יותר נכון "ערבית של יום חדש", כי אור שחור יורד כל יום על ארצנו הקטנה, בדמות חוקים מפלים, עליית מחירים, אבטלה סמויה, שחיקת משכורות, אפלייה על רקע מיני, אפלייה על רקע גזעני, גירוש זרים, סגירת ערוץ, ובלב כל זה מוצאים זמן להתעסק בכנסת בשואת הארמנים. אז מה הפלא שגם התקשורת כבר לא מבחינה בין עיקר לטפל, בין מיקרו למאקרו, בין ימין לשמאל.
ולכן עלינו בתקשורת לשאול. ולא שאלת תם: מה יקרה מחר? מה יקרה בהפגנת המיליון? מה יקרה לנעמה הקטנה אחרי ההפגנה בבית שמש? לא! השאלה המתבקשת היא: מה יקרה כאן בעוד שנתיים? מה יקרה כאן בבחירות הבאות?
ראש הממשלה אמר בישיבת הממשלה כי אין מקום להדרת נשים במדינה דמוקרטית וחופשית, וביקש מן הרשויות לפעול למיגור התופעה. אז מה עושים? עוצרים חרדי בחשד להדרת נשים - ביקשו, יישמנו, פרסמנו. שמים מצלמות הפרושות ברחבי העיר בית שמש כדי להרתיע את הפורעים - ביקש, ישמנו, פרסמנו. האם זה יעזור? תגידו אתם: המחאה החברתית נדחקה לשוליים, מחירי הדלק עלו ומאבק ילדי העובדים הזרים מסתכם במאסר של ילדה בת 3.5 על ידי רשויות ההגירה. ואיפה דפני ליף? היא מקימה תנועה חדשה. תודה ששאלתם.