רבות דובר בשבועות האחרונים על העובדה שאני, כעובדת סוציאלית, הזנחתי את מטופליי והמשכתי לשבות למרות שקיבלתי הצעה נדיבה ביותר מהאוצר. אני, שכבר שש שנים חושבת בעיקר על הילדים בהם אני מטפלת, שמנהלת שיחות טלפון וביקורים גם בלילה, שמלווה משפחות יד ביד ברגעים הכי קשים שלהם, אני מזניחה. שר הרווחה טען ש"התאהבתי בשביתה", עופר עיני טען שלקיתי ב"שכרון הכוח" בגלל תקשורת אוהדת בתחילת השביתה.
ואני אומרת: זה פשוט הסכם לא טוב בשבילי. מה זה לא טוב? לא טוב, זה שבדיוק כמו לפני השביתה אין לי אפשרויות קידום - אני אשאר תקועה עם השכר שאני מקבלת עכשיו גם בעוד חמש ועשר שנים. לא טוב, זה שבדיוק כמו לפני השביתה, בתלוש השכר שלי מופיע סעיף משפיל: השלמת הכנסה. מילא ההשפלה, זה אומר שההפרשות שלי לפנסיה, לקרן השתלמות ולקופת גמל הן זעומות, כי הן מחושבות לפי שכר הבסיס שלי (שהוא כ"כ נמוך, כאמור, שהמדינה מוסיפה לי השלמת הכנסה). לא טוב, זה שבדיוק כמו לפני השביתה אני אקבל שכר לשעה של 25.75 ש"ח, פחות ממה שמרוויחה מלצרית או בייביסיטר - שלושתנו נשים הגאות בפרנסתן, אך לי יש תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית.
תוספת של 1,000 ש"ח היא אכן בערך 25% אחוז משכרי, אבל כמו בשש השנים האחרונות, בשנה הקרובה לא אראה כמעט כלום ממנה. אני אקבל רק 400 ש"ח תוספת בחודש. בואו נודה על האמת, 4,500 ש"ח או 4,900 ש"ח, זה לא מה שיעלה את המעמד שלי, לא ישפר את היכולת שלי לשלם משכנתא, לא יפתור את ההתלבטות שיש לי לגבי מספר ילדים ויכולתי לפרנס אותם, לא יאפשר לי לחסוך כסף שיסייע לי כשאצא לגמלאות עם קרן פנסיה כל כך נמוכה. גם בשנים הבאות, כשכבר יתווספו שאריות הפירורים, ויוקר המחיה בארץ יסיים לשחוק אותן, עדיין אשאר עם שכר נמוך של 5,000-5,500 ש"ח.
פספסנו את ההזדמנות לשינוי חברתי
במשך 22 ימי שביתה השתתפתי בהרבה הפגנות, התכנסויות, אירועי מחאה, מפגשים עם עובדות סוציאליות ועוד. הרגשתי לרגע אחד שהקול שלי נשמע, שאני מצליחה סוף סוף לצעוק את ה"לא" שלי, את הדרישה הלגיטימית בהכרה ביכולות שלי, בהשכלה שלי, במקצועיות שלי, בהתמודדויות המורכבות אליהן אני נדרשת, בהשקעה שלי, בתפקיד החברתי החשוב שלי, במשמעות שיש לי עבור המטופלים שלי, בשווי שלי. לצערי הרב, נתבדיתי.
למרות הכל, חזרתי אתמול לעבודה בשמחה. התגעגעתי לילדים, חסרו לי השיחות איתם ועם משפחותיהם, הצחוק שלהם וההנאה שלהם, התחושה שאני עושה משהו משמעותי וחשוב. אבל גם הרצון לחזור לעבודה וההתרגשות מכך, לא עמעמו את התחושה הצורבת שהתפספסה כאן הזדמנות יקרה מפז לעשות תיקון, גם בשכר שלי אבל בעיקר ברמה רחבה יותר. התפספסה הזדמנות להנעת שינוי חברתי אמיתי של סדרי העדיפויות, לבחינה ביקורתית של ההפרטה הנרחבת של שירותי הרווחה, לחשיבה רצינית על המשמעות של מקצוע העבודה הסוציאלית למדינה שעתידה ועתיד אזרחיה חשוב לה.