התייתמתי מאבי, איתן נאוה, בגיל עשרה חודשים. לא זכיתי להכירו, ואני חש החמצה על כך. מאז גדלתי בצל השכול: תמונות, סיפורים, ימי זיכרון פרטיים וציבוריים. סיפור נפילתו של אבי בקרב על גבעת התחמושת סופר פעמים רבות, והוא חלק בלתי נפרד מכיבושה של גבעת התחמושת ושחרורה של ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. רובכם ודאי שמעתם עליו בשיר "גבעת התחמושת" ("שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע..."). במהלך השנים, כאשר התבגרתי והתגייסתי לצבא, מצאתי עצמי מהרהר ומתחבר לדמותו של אבי ושואל את עצמי מה היה קורה אילו היה נשאר בחיים. בסוף שנות העשרים של חיי, כאשר נולדו ילדיי, הרגשתי צורך לספר להם את סיפור הקרב על גבעת התחמושת והדרך בה נפל אבי בקרב ובכך להחיותו מחדש.
מפאת החשיבות הרבה ברמה הלאומית והמחויבות האישית והפרטית שאני חש כלפי אבי, החלטתי לפני שנה וחצי להצטרף להנהלת עמותת אתר "גבעת התחמושת". כל החברים בעמותה קשורים באופן אישי לגבעה: לוחמים, בני לוחמים ואחים. העמותה שמה כנר לרגליה לספר את סיפור הלחימה על הגבעה, ובכך לזכור את הנופלים, וכן לתחזק את האתר בצורה המכובדת ביותר. אלפים רבים של מבקרים מגיעים לגבעה מדי שנה: חיילים בסדרות חינוך וקורסים, תלמידי בית ספר, אזרחים ואנשים אוהדי ישראל מהעולם כולו. גבעת התחמושת הינה אתר הנצחה ממלכתי, ומדי שנה מתקיים בה הטכס לציון יום ירושלים. המקום מתכבד בנציגות אנשי ציבור מכובדים מהממשלה והכנסת.
אבל לפני שנתיים וחצי קיבלנו הנחיה ממשרד הביטחון להפסיק לגבות דמי כניסה לאתר, מאחר וזהו אתר הנצחה ממלכתי לאומי של מדינת ישראל. לכאורה הנחיה הגיונית ונכונה, אלא שכספים אלו שימשו אותנו לתחזוקה שוטפת של האתר. הובטח לנו שנקבל ממשרד הביטחון סכום חודשי קבוע למטרה זו, אך עד היום לא קיבלנו את שהובטח לנו, והכסף שהיה – אזל.
גבעת התחמושת היא אחד מסמליה של הלחימה על ירושלים המאוחדת, ואחד מסיפורי הגבורה של לחימת מעטים מול רבים, סיפור על ניצחון ומופת. לא העליתי בדעתי שביום מן הימים אלחם מלחמה פרטית וציבורית כנגד סגירת האתר.
יש לנו חובה לזכור
כדברי המשורר נתן אלתרמן, מדינת ישראל לא הוגשה לנו על מגש של כסף, ולצערי היונה עדיין לא הגיעה עם עלה של זית. מאז ועד היום אנו נלחמים על קיומנו, על הבית שלנו. המדינה הצעירה שלנו שכלה כל כך הרבה מבניה כדי שאנו נחיה כאן, נחזק ונעמיק את שורשינו באדמה הזאת ונגדל את ילדנו לתפארת מדינת ישראל. מדינה כל כך קטנה המוקפת מדינות אויב תוכל לשרוד ולהתקיים רק אם בליבה פועם חוסן לאומי המורכב מאמונה בצדקת הדרך, ערכים וחינוך.
לשם כך, יש לנו את החובה הלאומית והמוסרית לדעת ולזכור על מה ואיך נפלו וחרפו נפשם כל כך הרבה מטובי בנינו מאז קום המדינה ועד היום, לספר ולשמר מורשת ואתרים, לזכור סיפורי קרבות ואנשים שבזכותם אנחנו כאן ולחנך את בנינו והדורות הבאים בצדקת השייכות שלנו לאדמה ולבית הזה. מדינה ללא עבר וללא שורשים אין לה זכות קיום. אני רואה בשימור המורשת והחינוך סוג של קדושה לאומית החוצה ימין ושמאל, חילוניים ודתיים.
אתר זיכרון ומורשת אינו אינטרס פרטי של הלוחמים והמשפחות השכולות. זהו אינטרס של המדינה. מאכזב ומבייש המצב אליו הגענו, בו נערכים בפעם השנייה לקרב על גבעת התחמושת, רק שהפעם אין זאת מול לגיונרים ירדנים, אלא מול משרד הביטחון המיצג את מדינת ישראל. אני מאמין כי ניתן לפתור את העניין ובכך להחזיר לגבעה, ללוחמים, לנופלים ולבני משפחותיהם את הכבוד לו הם ראויים.