"תמשיכו ליהנות מדאע"ש. הם מתפתחים יופי אצלכם. ממש מרגישים בבית". במילים אלו בחר סגן שר החינוך שלנו, אבי וורצמן, לתאר את תמונתה של סלמה מוחמד, נערה סעודית שהגיעה בגיל 16, לפני שלוש שנים, לבקר בלונדון כתיירת. מה גרם לוורצמן להגיב בצורה כזו קשה? סלמה עצמה בוודאי לא הייתה מעלה על דעתה, כשהצלטמה בהייד פארק כשהיא אוכלת גלידה ולובשת חולצת "I ♥ London", שבכך היא תהפוך על ידי חבר בממשלת ישראל לסמל של ארגון הטרור הרצחני. לא רק בגלל שדאע"ש עדיין לא הייתה קיימת אפילו בזמן שהתמונה צולמה, אלא בגלל שלא נראה שיש שום קשר בין יום כיף בלונדון, גלידה וצילומים בפארק, לבין חברות בדאע"ש.
ככל הנראה, העובדה שמדובר בנערה מוסלמית היא סיבה מספקת לבדה לעורר עליה את חמתו של סגן השר. תמונתה של סלמה הגיעה לידיו של וורצמן לאחר שפורסמה במקור כאילוסטרציה לכתבה בעיתון The National – כלי תקשורת בשפה האנגלית היוצא באופן יומי באיחוד האמיריות הערביות. הרמז היחיד לכך שהיא מוסלמית היא כיסוי הראש – החיג'אב – שהיא עוטה. מלבדו היא לבושה בצורה מערבית לחלוטין. אין שום דבר בתמונה שקושר אותה לאיסלם קיצוני, לאלימות, לטרור, או לכל תופעה שלילית אחרת. האמירה של נתניהו, "דאע"ש הוא חמאס וחמאס הוא דאע"ש", מזנקת כאן לשלב של "כל נערה מוסלמית, גם כזו שלא קשורה בשום צורה לטרור, היא דאע"ש".
אמאל'ה, מוסלמים!
זה מגוחך לדבר על כך שמהגרים מוסלמים "פולשים" לאירופה או "משתלטים עליה". מהגרים מוסלמים אינם "פולשים" למדינות אירופאיות בכפייה, אלא נכנסים אליה באופן חוקי לחלוטין, בהסכמתן וברצונן של המדינות שקולטות אותן. ההגירה שלהן מתאפשרת מכיוון שהרשויות מוכנות לספק להם אשרות שהייה ועבודה, כפי ששוק העבודה המקומי יכול להציע.
במידה והם אינם רצויים עוד, המדינות הקולטות חופשיות להפסיק לחלק אשרות שהייה, או שציבור המעסיקים יכול להפסיק לספק להם מקומות עבודה. אבל הדבר הזה לא צפוי לקרות, כי הגירה מוסלמית לאירופה היא עניין המשתלם לשני הצדדים – המהגרים מרוויחים הזדמנויות תעסוקה ואפשרות ליהנות מהיתרונות שבחיים במדינה מערבית, ואילו המדינה הקולטת מרוויחה כוח עבודה שעוזר לאייש את המשרות הפנויות הרבות – דבר הנחוץ מאוד במדינות אירופאיות, לאור קצב הריבוי הטבעי הנמוך בהן.
נכון, להגירה של אוכלוסייה ענייה וזרה לתרבות המקומית עלולות להיות גם השלכות שליליות כגון פשיעה, אבל התועלת הכלכלית שבקליטת מהגרי עבודה, ככל הנראה, עולה באופן ניכר על ההשלכות השליליות – כי אחרת מהגרים לא היו יכולים להמשיך להיקלט במדינות אירופאיות. בדיוק כמו ישראלים המהגרים לברלין, מהגרים מוסלמים לבריטניה יכולים להיקלט בה אך ורק הודות לכך שקיימת סביבה המוכנה ברצון לקלוט אותם.
שר החינוך שי פירון, פרסם השבוע בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "עלינו להציב את הגבולות, להקפיד לשמור על ערכים אנושיים חשובים על אף השינויים בעולם בו אנו חיים. בואו נדבר ונחשוב אחרת, נעצב תרבות מאוזנת יותר ועל פיה נחנך את ילדינו".
זו הייתה יכולה להיות תגובה ראויה (גם אם מאופקת מדי) לדבריו של סגנו. אלא שהדברים הללו לא נאמרו כלל בתגובה לסגן השר וורצמן, אלא בתגובה לשערוריית "שיר הסלפי" וההתדרדות שהוא לכאורה שהוא מייצג בערכים המוסריים של הנוער. זה, משום מה, נתפס כאיום רציני הרבה יותר על החינוך של הנוער.
משרד החינוך, שבכיריו מסוגלים להתבטא בגזענות בוטה מסוג זה, נמצא במצב מדורדר מוסרית חמור הרבה יותר מכל יוצרי הפסטיגל לדורותיהם. המסר "כל מוסלמי, באשר הוא, הוא איום שיש להדביר – גם כשהוא סתם אוכל גלידה ומצטלם בפארק" הוא מסר הרבה יותר מסוכן ומרושע מאשר "מת על עצמי, מת על עצמי, אני מת על עצמי". זהו לא שיר הסלפי שמאיים כיום על חינוכו של הדור הבא, אלא בראש ובראשונה, משרד החינוך עצמו.
דדי שי הוא סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בואו לעקוב אחריו גם בפייסבוק