300 שעות עבודות שירות. זה העונש שנגזר על נגד בצה"ל, בן 34, שאסף 760 סרטונים ו-4,300 תמונות בהם נראו, בין היתר, קטינים כשהם באקטים מיניים שונים עם מבוגרים – עבירה בה, בסופו של דבר, לא הורשע בדין הפלילי.
בקושי ארבע שעות לתועלת הציבור על כל סרטון. זה מה ששווים חיי ילדים בעיני השופט רון סולקין מבית משפט השלום בבאר שבע שקבע כי "הרשעתו בדין, וכתוצאה מכך, בסבירות ממשית, סיום שירותו - יהיה בה כדי למוטט את כל הישגיו, שעליהם עמל שנים כה רבות", כאילו שלבישת מדים מקנה לך את הזכות לרמוס את חייהם של אלפי ילדים שנאנסו. העיקר שתרמת למדינה והצדעת לדגל.
עוד קבע השופט כי: "מדובר בנאשם, שהסתבך במעשה עבירה חד פעמי, שאינו כולל נפגע ישיר כלשהו" ושירותי המבחן הוסיפו שמדובר באדם עם מסוכנות מינית נמוכה – שכן המעשים קרו בתקופה בה, לטענתו, נקלע למשבר, כאילו צפייה באונס ילדים זו פעולה מקובלת בתקופות קשות. נותר רק לקוות שבמשבר הבא לא יפנה ליישום הפנטזיות שלו.
התחושה היא שגזר הדין ניתן על ידי מערכת שבה השופט ואנשי המקצוע לא ראו מעולם את חומרי החקירה וכנראה לא לגמרי מבינים מה עומד מאחורי צמד המילים "חומרים פדופיליים": מונח קר ומנוכר המחביא מאחוריו זוועות המרחשות בעולם יום יום.
חומרים פדופילים הם לא אירוע ללא נפגעים, הם לא פתרון קל וחכם שמונע מהפדופילים לפגוע בילדי השכונה: בשביל ליצור כל אחד מ-760 הסרטונים שהיו על מחשבו של הנגד - ילדים נפגעו. בשביל כל אחת מ-4,300 התמונות הללו נאנסו ילדות וילדים והופעלה עליהם אלימות, לפעמים על ידי לא פחות מאשר הוריהם, פעמים רבות פעם אחר פעם, יום אחרי יום במשך שנים. כיצד השופט מתייחס לכמויות אדירות שכאלו של חומרים כאל מקרה חד פעמי? כאל פשע שאין לו נפגעים?
תעשיית הפורנו הפדופילי מתקיימת כי יש מי שמוכנים לשלם עבורה – אנשים כמו הנגד הם הדלק המניע את גלגלי התעשייה הזו, שמגלגלת מיליוני דולרים בשנה תוך שהיא פוגעת, רומסת והורסת את חייהם של מיליוני ילדים. ההתעלמות מהעובדות הללו, רק בגלל שהילדים בחומרים אינם ישראלים, לא רק שמאפשרת את המשך קיום התעשייה, היא סימן לרוע וערלות לב ומעידה על מצפן מוסרי מקולקל.
הגיע הזמן ששופטים בישראל יתחילו לקחת ברצינות עבירות מין, כן, גם כאלה שעל פניו הן "רק" מצולמות וגם אם העבריין לובש מדים – כי מהצד השני של המצלמה הזו יש ילד שהחיים שלו נהרסו.