בכל שנה לקראת תקופת החגים מתחילות החששות, ושלל שאלות קיומיות מופרחות לחלל: האם הדודה החטטנית שוב תשאל איך זה שאני רווקה? האם הדוד ההוא שוב ישתכר ויעשה פדיחות? איך לעזאזל מתמודדים עם גפילטע פיש על הצלחת, כשכל מה שבאמת רוצים לעשות לדבר הזה כרוך בנשק להשמדה המונית? מה עושים עם הילד המעצבן שדווקא היום החליט שאני החברה הכי טובה שלו? האם בן הדוד ההומו שלי יבין שכולם כבר עלו עליו ויצא מהארון? האם צלחת דקורטיבית ועליה עוגת דבש, מעשה ידי, היא מתנה מספקת למארחת? אין סוף לתהיות הקיומיות.
כן, ככה זה במשבצת הקטנה של עצמנו – יש שטאנץ קבוע ורגיל וקשה לנו בכלל לחשוב שיש אנשים ששאלות אחרות לחלוטין מעסיקות את מוחם. אם נעצור רגע ונסתכל סביב, נראה שיש אנשים שהשאלות שהם שואלים את עצמם לפני החג הן שאלות אחרות לגמרי: האם יהיה לנו איפה לחגוג את החג? האם נוכל להגיש בשר בארוחה? האם אני יכול להרשות לעצמי ללבוש חולצה יפה בערב? האם שוב אשב לבד?
אנחנו גורמים לעצמנו לחייך בכל כך הרכבה דרכים. אנחנו מתעסקים בעצמנו, קונים לעצמנו, מטפחים את עצמנו. עוד בגד ועוד יציאה, עוד מסעדה ועוד בית קפה, עוד תכשיט ועוד משהו חדש לבית – כל אלה בטח יגרמו לנו לחייך. זה לא דבר רע אם אנחנו יודעים שכמו שאנחנו נותנים לעצמנו ומחייכים את עצמנו, נדע גם לתת לאחרים.
כשיש הזדמנות לתת קצת משלנו כדי להעלות חיוך אצל מי שזקוק לו, אולי קצת יותר מאיתנו, אנחנו קופצים עליה. סביר להניח שלחיוך שלו יש כוח שלא נמצא בדברים שנרכוש לעצמנו. החיוך שלנו, שיבוא בעקבותיו, לא ימהר לרדת, ויגרור אחריו חיוכים נוספים.
יש לכולנו את היכולת לתת תשובה על השאלות של האנשים שקצת יותר קשה להם לחייך. כי הזדהות וצקצוק לשון זה כבר לא מספיק: את התשובה שלנו אנחנו יכולים לתת בצורה של תרומה.
עמותת "פתחון לב" דואגת שלאותם שואלים ותוהים יהיה בשר להגיש בארוחה, תהיה חולצה יפה להרגיש איתה מיוחד בערב החג, אבל בעיקר אושר ותקווה, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
שנה טובה וזורמת!
שני נחשוני ועדי שילון, מגישות התכנית "זורמות" ברדיו תל אביב FM102.