אל תשאלו. עוד מעט יהיה קל יותר לקבל אישור לסגירת מרפסת. כך לפחות מבטיחה הממשלה, שמביאה בימים אלה את הרפורמה בחוק התכנון והבנייה לאישור סופי בכנסת. היוזמה הזו התחילה להתגלגל כבר לפני כשלוש שנים ואושרה עקרונית בכנסת לפני כשנתיים. בזמן שחלף השתנה כל כך הרבה: מחאת הדיור, מאות אוהלים ברחבי הארץ, רבבות ישראלים שיצאו לרחובות, ועדת טרכטנברג.
והנה, כעת מתברר, שלכל אלה אין זכר ברפורמה. למעשה, הרפורמה מהווה יריקה בפרצופה של המחאה החברתית. במקום לתת תקווה לכל אותם ישראלים – שחלום הדירה הולך ומתרחק מהם – הרפורמה אינה כוללת הקמת דיור בר-השגה או שיתוף הציבור בהליכי התכנון.
אז מי מרוויח מהרפורמה? מבחינת הממשלה, סגירת המרפסות הייתה מהרגע הראשון ספין. הרפורמה נועדה בראש ובראשונה להחליש את הפיקוח הציבורי על הליכי התכנון בדרך להפרטה שלהם – צעד ששווה הרבה מאד כח, השפעה וכסף. בכך פותחת הרפורמה פתח מסוכן לשחיתות ולהשפעתם של גורמים אינטרסנטים על ועדות התכנון והבנייה.
כך, למשל, הרפורמה מבטלת חלק משמעותי מהבקרה על הליכי התכנון. תכניות המתאר המחוזיות יחדלו בהדרגה מלהתקיים, ובכך תיפגע אנושות היכולת להגן על השטחים הפתוחים, לשמור רזרבות קרקע, ולאפשר התמודדות עם הצפיפות הגוברת בישראל. במקום שתכניות מורכבות, שלהן השלכות רחבות על הציבור והסביבה, תידונה במספר ערכאות תכנוניות – כל תכנית תידון מעתה ואילך בערכאה אחת בלבד, ללא קשר לחשיבותה הציבורית של התכנית.
הרפורמה נגד הפריפריה
הרפורמה אף מאפשרת לשר הפנים לעקוף את הליכי התכנון באמצעות הכרזה על "מרחב תכנון מיוחד" להקמת יישוב או שכונה ככל העולה על רוחו. שר הפנים יוכל גם לאשר במסלול מקוצר תכניות שהוא חפץ ביקרן – בדומה לוועדות הדיור הלאומיות (וד"לים). לממשלה מובטח באמצעות הרפורמה רוב לנציגיה בוועדות המחוזיות, ובניגוד לסטנדרטים המקובלים בעולם, תסקיר הבריאות נותר מחוץ לרפורמה ואת מקום התסקיר הסביבתי האינדיבידואלי של כל תוכנית ותוכנית תתפוס תבנית תסקיר כללית שלמעשה אינה יכולה לתת מענה לכל התוכניות.
בנוסף, הרפורמה מבטלת את הזכות הבסיסית לערער על החלטותיהן של ועדות התכנון. הרפורמה מקשה על הגשת התנגדויות וקובעת כי הן תידונה בפני חוקר, ולא ישירות בפני הוועדה כפי שהיה מקובל עד כה. במיוחד מקשה הרפורמה על ארגונים סביבתיים. ברגע שארגון אחד יזדרז להגיש התנגדות – ואפילו מדובר בארגון פיקטיבי – לא יוכלו יתר הארגונים להתנגד. המשמעות היא, שדווקא מי שמייצג את האינטרס הציבורי בהליכי התכנון והבנייה עלול להיות מושתק.
לטווח הארוך, הרפורמה אף מגדילה את הפערים החברתיים שכן העברת סמכויות לוועדות המקומיות ללא העברת תקציבים ראויים, תגרום למצב בו הועדות המקומיות לא יצליחו למלא את תפקידן וסמכויותיהן יועברו לממשלה. הרשויות הראשונות להיפגע מכך תהיינה – שוב – הרשויות החלשות בצפון הארץ ובדרומה.
הנזק הצפוי מהרפורמה מחייב אפוא לעצור ולחשוב. צמצום הבירוקרטיה הוא יעד חשוב אך ניתן להשיגו בדרכים יעילות הרבה יותר. לדוגמא, ניתן ליצור מסלולים נפרדים לרישוי בניין בהתאם לגודל ומהות הבקשה, להנגיש את הליכי הרישוי לציבור באינטרנט, לתגבר את כח האדם המטפל בבקשות, לוותר על הגשת תצהירים, ולגבש לוחות זמנים מחייבים לוועדות המחוזיות. צעדים אלה לא רק ייעלו את השירות לאזרח אלא גם יבטיחו, שהעתיד התכנוני של ישראל לא יהפוך בן-ערובה בידיהם של אינטרסנטים.
שירלי רקח היא רכזת המטה לתכנון אחראי