התמונות של עשרות גופות של חוגגים שוכבים ליד קבר הרשב"י בהר מירון שוברות את הלב. הן שוברות את הלב גם כי אם יש אירוע בישראל שעליו אפשר להגיד ש"הכתובת הייתה על הקיר" זה ההילולה בהר מירון. הכתובת הייתה על הקיר ולכן האסון הכבד הזה רשום על שמה של משטרת ישראל בלבד, שאישרה את האירוע.
המשטרה והעומד בראשה יחד עם השר אמיר אוחנה שטמנו את ראשם בחול ונתנו ללחץ החרדי לגבור על שיקול הדעת שלהם. לא למדנו את הלקח מאסון פסטיבל ערד וגשר המכביה. הזילות בחיי אדם, שבסך הכול באו לחגוג את הילולת הרשב"י, ובמקום לחזור הביתה בשלום לחיק משפחותיהם בעוד כמה שעות יטמנו בבתי הקברות, אינה יכולה לעבור לסדר היום הציבורי.
אין צורך בהקמת ועדות חקירה, זה סתם בזבוז זמן וכסף שייגמר בטיוח. גם אחרי אסון ערד וגשר המכביה הוקמו ועדות, הונחו המלצות ונכתבו נהלים שבזמן אמת קרסו הלילה יחד עם 44 קורבנות מיותרים. קציני משטרה ואנשי ציבור שהיו אחראים לאסונות הללו בשנות ה-90 התקדמו בשרשרת הפיקוד, והמשפחות הן אלה שנושאות את הכאב הכבד לנצח.
הסמכות לאשר אירוע בקנה מידה כמו הילולת הרשב"י היא של משטרת ישראל. היא זו שמחליטה מה כמות האנשים שיוכלו להיכנס לאירוע, כמה אנשי אבטחה ושוטרים צריכים להתפרס במקום כדי לשמור על הסדר הציבורי, לבדוק את האישורים ההנדסיים למבנה, כולל טריבונות ואופן הצבת הגדרות, אבל בזמן אמת הכול קרס.
המשטרה נכנעה לקולות הפוליטיקאים לאפשר כניסה כמעט בלתי מוגבלת של חוגגים להילולה והתוצאה הרת אסון. השאננות שאחזה במשטרה ובעומדים בראשה שעות ספורות לפני האסון היא זו שגרמה לטרגדיה הנוראית.
כל התרגולים שעשו המשטרה וכוחות ההצלה למקרה של אסון בהילולה לא יושמו. השר, המפכ"ל ומפקד המחזור הצפוני צריכים להתפטר מיד ללא קשר לחקירה שתפתח, להניח את המפתחות, לקחת אחריות בלי לגמגם וללכת הביתה. זה לא יחזיר לחיים את הקורבנות ולא ירפא את פצעי משפחותיהם והחוגגים שמאושפזים בבתי החולים במצב קשה, אבל זה יעביר מסר ברור וחד: הדם על ידיו של מי שאישר את קיום האירוע בסדר גודל כזה.