לא תהיה לוויה. הוא ביקש שגופתו תישרף. מה שיחיה לנצח זה כל גיליונות "העולם הזה" שערך 40 שנה, ששמר בביתו בכרכים מסודרים, שמסר (עם כל כתביו) לספרייה הלאומית. את רכושו הוא תרם לתנועות שנאבקות על שלום וצדק. ככה נפרד אורי אבנרי מהעולם. בלי מורא ובלי משוא פנים. שבוע אחרי שחטף שבץ. כמעט בן 95.

אבנרי לא דפק חשבון לאף אחד. הוא היה לוחם. תמיד אופטימי. לא היו לו פרות קדושות ולא אלילים. הוא לא ראה ממטר. שנא פוליטיקאים למרות שהיה כזה בעצמו. ידע שהוא שנוי במחלוקת אבל הבין שככה זה, אנשים עם אמת פנימית שלא מאפשרת להם למרוח הם שנויים במחלוקת. כשנבחר לכנסת בפעם הראשונה (מתוך שלוש) אמר שהוא לא ימין ולא שמאל. שהוא שייך למפה חדשה. שהמפה הפוליטית הישנה חייבת למות.

אבנרי לא היה פראייר ולא גלגל עיניים אף פעם. הוא ידע שקורעים אותו לגזרים בגלל השער האחורי ב"העולם הזה" והסקס והצהוב בישראל מעמידת הפנים של אז. אבל היה לו גם הסבר: ל"העולם הזה" הייתה שליחות. הוא ידע שאם ירצה לא להיות תלוי בשלטון ובגופים ציבוריים, כלכליים ופוליטיים, אם יפרסם עליהם הכל ללא מורא וללא מושא פנים, הוא לא יקבל מודעות אלא חרם. לכן, כדי להיות רווחי, צריך תפוצה – ובישראל של אז, עם פחות ממיליון קוראי עברית, הוא חשב שצריך "חלק סנסציוני, מדורי בידור ורכילות, ובהמשך הזמן גם תמונות עירום". אם החלק המדיני-ציבורי-פוליטי של "העולם הזה" הוא חללית שצריכה להינתק מכוח המשיכה של השלטון, הסביר, השער האחורי והסקס הוא הרקטה האדירה שתוציא את החללית מהאטמוספירה. בן גוריון הגוליית יפסיד במלחמה מול אורי אבנרי הדוד והרוגטקה, כי הציבור לא יתאפק, יקנה בגלל השער האחורי, ויקרא גם את הקדמי.

עוד על אורי אבנרי ב-mako:

שרית ישי לוי על האיש שלימד אותה עיתונות

ענת סרגוסטי על הפגישה עם יאסר ערפאת – וניסיון ההתנקשות שנכשל

אבנרי שנא קלישאות ומילים גבוהות מהסוג שייכתבו עליו בטונות בימים הקרובים: שהוא חי חיים מלאי משמעות, שהיה בכל הצמתים האפשריים, שפרץ דרך, שהיה נביא ורודף שלום, ועוד בלה-בלה-בלה שכל כך שנא. תכתבו פשוט, בלי הרבה אוויר וחשיבות עצמית, שכולם יבינו, אמר תמיד. אם עוד היה כאן כדי לערוך, הוא היה מוחק את כל המטבעות האלה. הוא היה רוצה הספד שכתוב פשוט. אבל אף אחד לא יעמוד כאן בפיתוי לדבר לא-נפוח, גם על המנוח וגם על המנוח ואני.

ככה שעדיף להיזכר בכמו-הספד שהספיד אורי אבנרי את עצמו כבר לפני 70 שנה, כשמת, כמעט, בפעם הראשונה. 

אבנרי ובן-גוריון בכנסת (צילום: J. AGOR, מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית, חדשות)
יפסיד במלחמה מולו. בן גוריון ואבנרי | צילום: J. AGOR, מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית, חדשות

כן, כן, אבנרי כמעט מת לפני 70 שנה. הוא היה מפקד כיתה בסיירת גבעתי, שועלי שמשון, וכחצי שנה לפני ההכרזה על המדינה נפצע קשה מאד בבטנו בקרב באזור קריית גת ואושפז במשך חמישה שבועות עד שהחלים. חלק גדול ממעיו נכרת. כך כתב על אותו יום בהקדמה לספר "1 מול 119" שכתב עליו אמנון זכרוני:

"איני יכול שלא לחשוב ברגע זה על שעה שהייתה אולי הנוראה ביותר בחיי...שכבתי פצוע בחדר הגוססים של בית החולים הצבאי של חזית הדרום. לידי שכב צעיר גוסס, שנאבק לילה שלם עם המוות, ונפח את נשמתו עם עלות השחר. לא ראיתי את פניו, כי כולו היה מכוסה תחבושות. ידעתי רק שאיבד את עיניו, את ידיו ואת רגליו. עד היום אינני יודע מי היה, ומה היה שמו, איני יודע אם היו לו הורים, ואולי אישה, ואולי ילדים. 

"כאשר ראיתי בבוקר את הגוף המת הזה מוטל במיטה שמולי, נדרתי לעצמי נדר. נדרתי לעצמי שאם אצא חי מן החדר הזה, אם יוחזרו לי כוחותיי, אקדיש את שארית חיי לשתי מטרות. המטרה הראשונה: שלא תהיה עוד מלחמה. שלא ידרשו עוד צעירים כמוהו לצאת לשדה הקטל. שלא נצטרך עוד להרוג ולהיהרג למען קיום מדינתנו.

"והמטרה השנייה: להיאבק על דמות המדינה, כדי שהמדינה אשר קמה במחיר כה יקר תהיה ראויה לקורבן זה. שתהיה זאת מדינה טהורה, נקייה, חופשית, שוחרת צדק ואמת. מדינה שלא תהיה רק אור לגויים, אלא קודם כל ומעל לכל אור לאזרחיה".

כששאלו אותו האם עמד בנדר הזה שנדר כשיצא על רגליו מחדר הגוססים חמישה חודשים אחרי שהובא לשם כדי למות, כשהתעקשו איתו איך מילא לדעתו את התפקיד הזה שמילא כל חייו של לוחם למען השלום והצדק, אמר אבנרי: לא מעלתי בתפקידי.

שלום, לוחם.