אתחיל בווידוי: שלום, קוראים לי רן ואני מכור... לאח הגדול. ההתמכרות הקשה התחילה עוד בעונה הראשונה. מודה באשמה. אחרי שתי עונות ועוד עונת VIP הבטחתי לעצמי לפני חודשיים: "כשהאח חוזר, אני לא אוותר על הצפייה בתכנית, אבל הפעם אצרוך אותה בכמויות יותר נמוכות". האם עמדתי בהבטחה? כמובן שלא. אבל איך יכולתי? כמה שבועות אחרי, גיליתי שאחד מהמתמודדים הוא לא אחר מאשר אחי הקטן, לי עוז-סטלן-מתווך כביסה, זה שאוהב לדבר בלילה עם דגים, או יותר נכון עם שימי הדג.
את חווית הצפייה האינסופית שעומדת מאחורי "האח הגדול" כולנו מכירים. אין כמו לעקוב אחרי 16 דמויות שונות ומשונות, לחדור להן לפרטיות, להכיר אותן, לאהוב-לשנוא-להתחבר. אבל העונה הזאת זימנה לי חווית צפייה שונה ומשונה, כזאת שרבים לא יוכלו להבין. לצפות במישהו שאתם מכירים, ובמקרה שלי באחי הקטן לי עוז. תנסו לדמיין לרגע את התרחיש הבא: בכל פעם שתרצו לראות אדם שקרוב אליכם, כל שעליכם לעשות הוא להדליק את הטלוויזיה. נשמע כמו רעיון מטורף ודמיוני, רק שאצלי הוא הפך לאמיתי. כבר חודש ימים שאני פוגש את אחי בטלוויזיה בבית, באינטרנט, בפלזמות שבפיצוציות ובעצם בכל מקום.
גם למפגשים המשפחתיים הוא מגיע
אז איך זה לצפות באח הגדול בערוץ 2 או ערוץ 20? אני מודה שבעונה הזאת החוויה אצלי שונה הרבה יותר. אם בעבר צפיתי כמוכם ב-16 דמויות, עכשיו אני צופה ב-15 דמויות ואחי. נכון, גם הוא דמות, אבל מוזר לי לדבר עליו כעל כזה. החדירה לפרטיות קורצת לכם? המתח והסקרנות הורגים אתכם? תנסו לחשוב מה מתחולל אצלי בזמן הצפייה. אני נהנה לראות את אחי צוחק או מצחיק, דואג לו אם הוא לא אוכל מספיק, כואב אם עצוב לו וסוער יחד איתו אם הוא נמצא בוויכוח. אני פותח אוזניים כשמחמיאים לו או כשמרכלים עליו מאחורי גבו. בקיצור, אני לגמרי מעורב, וכמובן שאני מנוי על שירות אדיב של בייביסיטרים ברחבי המדינה שדואגים לעדכן אותי על החיים של אחי בבית האח. ושלא יהיה לכם ספק לרגע, אני נהנה מאוד מהחוויה הזאת שזימן לי אחי.
ומה לגבי מפגשים משפחתיים? גם הם כבר קיבלו צורה קצת שונה. במקום השמור ללי עוז מונחת הטלוויזיה, והוא בתוכה. לפני כשבוע חגגנו יומולדת שנה לאחייניות שלנו, התאומות. לי עוז כמובן לא יכול היה להגיע, אבל הטלוויזיה הייתה פתוחה לעיני כל והתחושה בקרב כולנו הייתה שהוא שם איתנו, ומסתובב לנו בין הרגלים: אנחנו ישבנו במרפסת והוא ישב בגינה בפינת העישון של האח הגדול. אני, שלקחתי את תפקיד הצלם ביום ההולדת, דאגתי לצלם את כל האורחים וכמובן גם את לי עוז בתוך הטלוויזיה. אחרי קצת עריכה, אם תראו את הסרטון שיצא, אתם עלולים לחשוב שהוא באמת היה ביומולדת.
וכן, יש גם רגשות אשם לפעמים. לפני כמה ימים הרשיתי לעצמי קצת להתנתק מהאח הגדול לחצי שעה, לטובת הבורר. גם ככה לא היה מה לראות באותו הזמן, ואחי הלך לישון. מאוד נהניתי מהבורר, אבל תחושת האשמה לא הניחה לי לאורך כל הצפייה. אחרי הכל, הרגשתי כאילו נטשתי את אחי... בטלוויזיה. לכו תבינו מה עוד עבר בראשי.