כבכל שנה, גם בפסח הזה יפרנס חוק החמץ פוליטיקאים ואנשי תקשורת בשני הקצוות. אלה יטענו בשם החופש לבחור, אלה יטענו בשם הזהות היהודית, המריבה הלעוסה תפרנס את משדרי האקטואליה - ובתום החג היא תיגנז כמות שהיא, עד שתיקרא להתייצב כאן בשנה הבאה ולפרנס את אותם גורמים.
אף לא פירור של חופש מביאה המחלוקת הזו - כבר כיום יכול כל החפץ בכך לשבת בפסח בבית קפה תל-אביבי וללעוס לחמניות כאוות נפשו. גם קמצוץ של זהות יהודית היא לא מביאה: לא זו בלבד שהמצב הקיים אינו מונע צריכה של חמץ – הוא אף הופך אותה לדגל ומטעין את אכילת החמץ בפסח באיזה ערך של חופש כביכול.
את חוק החמץ - כמו כמעט את כל מעורבותה של המדינה בענייני הדת - צריך לבטל. צריך לבטל אותו לא רק בגלל עקרון החירות וחופש הבחירה (קיימת בישראל מידה מועטה של כפייה דתית, ולא פחות ממנה – כפיה חילונית). צריך לבטל אותו משום שכמו רוב החוקים הדתיים, החוק הזה פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל.
ברור לנו כי עמנו שב למולדתו העתיקה לאחר 2000 שנות גלות בכדי להביא את עצמו לידי ביטוי לאומי. זהו עיקרון ההגדרה העצמית. ישראל אינה קיימת בגלל אושוויץ - הציונות נולדה לפניו. לא הקמנו את המדינה כדי לשרוד, יד ושם אינו "בית המקדש" שלנו, וצה"ל לא יוכל לשמש לנצח כמדורת השבט. חייב להיות בנו משהו חיובי ששווה את כל זה, איזה שלם הגדול מסכום חלקיו, איזו בשורה, איזה חזון. מי שלא מבין זאת, מהגר ומתבולל – ובצדק. הרי כמות האיומים המופנים כלפינו כאן היא מטורפת. המקום הכי פחות בטוח לחיות בו הוא במדינת ישראל.
אבל איך נבנה את השלם הזה הגדול מסכום חלקיו? איך ירכיב העם המפוזר הזה ששב מכל הגלויות ומכל השפות ומכל התרבויות ומאמונה ומכפירה ומגישות כלכליות שונות? כיצד נרכיב את הפאזל הזה של המדינה היהודית הנושאת את אותה בשורה?
יש מי שחושב שכל חלקי הפאזל נמצאים בכיסו – כלומר, בדת ובאופן שבה העדה שלי שומרת עליה. אין טעות גדולה מזו. הדת שמרה על הזהות האינדיבידואלית, המשפחתית והקהילתית בגלות – אך הדת לבדה אינה בונה עם ריבוני, תרבות שלמה ומדינה מודרנית. את אלה בנתה, במידה מסוימת, המרידה בדת.
לכל הצדדים יש בכיס חלקים של הפאזל, לא רק לדתיים. וכמו שילדים מרכיבים פאזל, צריך להניח הכל על השולחן ולייצר דיאלוג פורה – מה יש לך, מה יש לי. רק כך תיבנה המדינה היהודית.
מה שמעכב את התהליך הזה הוא האקדח שמונח במרכז השולחן - המדינה ויכולתה לאכוף באמצעות חוקים. למי שחושב שרק הוא יודע בדיוק כיצד אמורה התמונה להיראות, אצה הדרך, ובמקום לנהל דיאלוג חיובי, הוא ממהר להניח את ידו על האקדח ולכוונו כלפי שאר המרכיבים ולנסות לאלצם לבנות את הפאזל באופן שהוא מבין. אבל שום פאזל עוד לא נבנה בצורה הזו, ושום זהות יהודית לא תצא מהגישה הזו.
רוצים מדינת חירות יהודית? הוציאו לנו את המדינה מהחיים. גם בענייני הדת.
הכותב הוא יו"ר מפלגת זהות