"לא קל להיות ירוק..." (קרמיט, החבובות, 1976)
ג'ים הנסון ופראנק אוז לא האמינו שזה קורה להם. כשהודיעו להם שהבובות שיצרו תחילה בעזרת גרביים צבעוניים ועיניים מפלסטיק יקבלו סדרת טלוויזיה שלמה בשעות הערב, הם צבטו זה את זה ונפלו איש על בובת רעהו. "החבובות" (תרגום מבריק לביטוי Muppets, שכמו המקור גם הוא חסר הגיון אבל נשמע מצוין) הייתה הפתעה גדולה. ציפו ממנה להיות תוכנית לילדים, אבל דווקא ההורים התמכרו. חשבו שהיא תכיל תכנים חינוכיים, אבל היא הייתה פרועה, צינית ולפעמים גם מרושעת. ומעבר לכל אלה - אף אחד לא באמת ציפה שמשהו יזדהה עם בובת כף יד. ולמרות כל זאת, התוכנית הביאה לעולם את אחד מכוכבי הטלוויזיה האהובים ביותר בכל הזמנים.
הוא אמנם נולד הרבה לפני כן, עוד בשנות החמישים, אבל ב"החבובות" זכה קרמיט הצפרדע לעמוד בפרונט ולחשוף את אישיותו בפני מיליונים. ג'ים הנסון שגילם אותו (ודמויות נוספות כמו הכלב הפסנתרן ראלף, השף השוודי המטורף ועוד) היטיב לבנות עבורו מערכת שלמה של הבעות פנים בהזזה מילימטרית של אצבעות כף ידו הימנית. כמפעיל בובות מיומן, הוא לא נפל למחוות מאולצות, לתנועות מגושמות ולהעוויות מוגזמות. בניגוד ליתר הדמויות המטורללות של החבובות, קרמיט היה שקול ושפוי. כשכולם התפרעו סביבו הוא נשאר הירוק האחראי.
הנסון הצליח, לדעת רבים, ליצוק בו את אישיותו של הגבר האידיאלי. בשנות השבעים, בניגוד למשאלת הלב אודות הנסיך המתחבא בתוך צפרדע, רבים התפללו שהנסיך שלהן יתגלה קצת כמו קרמיט: רגיש, אמיץ, מצחיק, אדיב ובעיקר - אנושי.
כוכבו נסק. הוא הפך למגה סטאר. בתקופות מסוימות אף עלה בפופולאריות שלו על כל שחקן חי אחר. הכוכבים הגדולים של אותה תקופה לא יכלו להרשות לעצמם שלא להופיע לצידו, שהרי אם לא הוזמנת לנהל דיאלוג עם קרמיט ולקבל סטירה ממיס פיגי, כנראה שלא היית כוכב אמיתי. וכך אלטון ג'ון, סטיב מרטין, ג'ון קליז, פול סיימון, פיטר סלרס, דני קיי, רוג'ר מור, בוב הופ, ג'ולי אנדרוז, ג'וני קש ורבים אחרים עמדו בתור כדי לדבר עם בובת כפפה. ולמרות שהפך להיות גם כוכב קולנוע ופניו הוטבעו על פס ייצור אדיר של מרצ'נדייס אינסופי - הוא עצמו נשאר אותו קרמיט. נבוך. צנוע.
אבל לקרמיט האופטימי נגמר המזל. לדאבון הלב, ג'ים הנסון, אביו המוכשר, לא היה אדם אחראי במיוחד. הנסון לא האמין ברפואה קונבנציונלית והחליט לדבוק ב"ריפוי בעזרת אמונה" (Faith Healing) מבית מדרש הנצרות. ובשנת 1990, דווקא כשחזו לקרמיט עתיד ירוק עוד יותר, נפטר הנסון בגיל 53, לאחר שסירב לטפל בצורה מסודרת ב"שפעת הקלה" שהייתה לו, כהגדרתו. מאוחר יותר התברר שסבל מסיבוך מערכתי בעקבות דלקת הריאות בה לקה.
קרמיט שילם את המחיר. הלווייתו של הנסון היתה גם טקס אשכבה לבובה הנערצת. הנסון היה קרמיט. ולהפך. וכשידו גוועה, נדם ליבו של החבוב האהוב.
מאז ועד היום מנסים בבית "הנסון הפקות" לבצע שוב ושוב סיאנס חסר תועלת. פעמים רבות סברו שאם מדובר בסך הכלל בכפפה ומימיקת אצבעות, לא תהיה זאת משימה קשה כל כך להחזיר את קרמיט לבמה. התוצאה תמיד הייתה עגומה והקהל נאלץ לצפות בניסיונות נואשים לתפעל גווייה.
כמו אמני במה רבים שהחליטו באומץ לפרוש לפני השלב המביך בקריירה, כך גם אנשי הנסון צריכים להרפות ולהניח. קרמיט היה עושה זאת בעצמו אם רק היו שואלים אותו. הוא היה מחייך, מהנהן בראשו, מתנצל בנימוס על שעליו לסיים וחוזר אל הביצה בזמזום שירו המפורסם.