המצקצקים משמאל ומימין מסכימים על דבר אחד: מחאת בלפור אינה מחאה - היא מסיבה, היא בומבמלה, היא קרנבל - וכך לא עושים מחאות. הם רוצים פנים חמורי סבר, הם רוצים נואמים עם ידיים באוויר, הם רוצים למחוא כפיים במקומות הנכונים, הם מצפים מהמחאה להיות מסודרת וברורה, עם הנהגה ודרישות ודף מסרים ודוברים ויחצ"נים וכמה פנים חדשות להריץ לכנסת. שיהיה ממי להתאכזב בהמשך ולהמשיך לצקצק בייאוש.
ויש כמובן את אלה שאומרים שמה שקורה עכשיו מול מעונו הרשמי של ראש הממשלה מזכיר את מחאת 2011. בגלל הצעירים, בגלל האמנות, בגלל שזה נראה כאילו תל אביב הגיעה לירושלים, אבל אם יש דמיון בין המחאות הוא באותם המביטים מהצד, בעלי הדעה המעונבים שמבטיחים להצטרף רק אם הדברים יהיו מסודרים וברורים, שמביעים פליאה מזויפת מהיעדר הדוקטרינה ומאוימים ממה שנראה להם כמו כאוס.
הם לא יצליחו למצוא את הסדר, כי הכאוס הזה שמתרחש מול המסך השחור בבלפור, שמאחוריו מתחבא ראש הממשלה, הוא תגובה מצילת חיים למוות נפשי, כלכלי ומוסרי שגוזר עלינו נתניהו בצורה מסודרת, אם כי כאוטית לא פחות. המביטים מהצד יתבוננו בתמונות ובסרטונים ויראו בליל צבעים וקולות ושדיים חשופים. הם לא הצטרפו להפגנה בבלפור וגם אין בהם ובאנרגיות המתישות שלהם שום צורך.
הצטרפתי למחאה מול מעון ראש הממשלה פעמיים בשבוע שעבר. ביום שישי הרגוע יחסית (אפילו השמיעו את "ארץ חדשה" של שלמה ארצי בגרסת הדאנס וזה הדבר השני שהזכיר את מחאת 2011) ובמוצאי שבת. ביום שישי הגענו לכאן בהסעה קטנה על מיניבוס עם כמה מאנשי התרבות וחיי הלילה. בשבת יצאנו בשלושה אוטובוסים, 120 איש שהתארגנו עצמאית. כמה מהם מעולם לא הפגינו בעבר, חלקם ימנים ואחד שטען שהוא כאן בגלל החברה שלו.
אחרי שירדנו מהאוטובוס בירושלים, תחילה עברנו בחושך בין המצבות של בית העלמין המוסלמי, שם כמעט דרכתי בצואת סוסי המשטרה. אחר כך יצאנו אל הרחובות שעמדו שקטים מאוד שנייה לפני כן - ועכשיו התמלאו בהלמות תופים וקולו של יוסי זיו (הבעלים של מועדון האלפאבית ששבת רעב לא מזמן) מברך את תושבי העיר בערב טוב וקורא למהפכה כתשובה לגזענות, לשחיתות ולאלימות. הירושלמים יצאו לחלונות ולמרפסות, נופפו לשלום. נהגי מכוניות צפרו צפירות תמיכה, יושבי בתי הקפה הצטרפו לקריאות, אם כי בלחש, והנהנו בראשם לסמן את הזדהותם למרות הביס מהעוגה שתקוע בפה, ורק אישה אחת צעקה מהמרפסת: "לכו לשוודיה!". על זה ענה לה זיו במגפון: "ערב טוב גם לך, גברתי".
זרמנו ברחובות העיר כמו דם בעורקים, פוגשים בדרך את הסוסים, את כוחות המשטרה, את המכת"זיות הממתינות לשעתן. זרמנו אל תוך הרחש הגדול שהלך והתגבר עד שנכנסנו והתמזגנו עם כיכר פריז שהפכה לאיבר אנושי אחד חי ונושם כנגד המסך השחור, אותו נערה אחת לא הפסיקה לכנות בטעות "מסך הברזל".
השטח המצומצם והמוגבל הזה הוא עולם ומלואו. אפשר ללכת שם שעות (מד הצעדים שלי ספר שישה קילומטרים בסוף הערב), כמו בתערוכה בלתי נגמרת, כמו בתוך זרם תודעה קולקטיבי מורכב מאלפי נפשות. רבות נכתב על זה, שום דבר לא יכול להעביר את התחושה. למרות הניסיון לצייר את המחאה כמחאת תל אביביים הזויים, שמאלנים וסטלנים, ראיתי כאן מגוון רחב של אנשים, כמותו לא ראיתי באף הפגנה קודם לכן. חרדים, חובשי כיפות, ילדים, נוער, מבוגרים שלא הפגינו שנים רבות כי לא ראו טעם עד הרגע הזה ממש. פגשתי קולגות ומכרות ועיניהן שראו לא מעט דמו לעיני ילדים מגלים דבר מה חדש לראשונה. "זה לא יאמן מה שקורה פה", אמרנו אחת לשנייה. נזכרתי ביום שבו ראיתי את הים לראשונה.
חגתי ונעתי ממקום למקום, עמדתי מול המזרקה מלאת הקצף שבה גברים עם כנפיים ורודות ומעליהם אישה צעירה עומדת עם השלט המציע לביבי חיבוק. ראיתי חברים מרגיעים מישהו שלא יעשה שטויות סרות טעם, כי אחרת "לא יקשיבו לנו", והיה רגע שבו עמדתי בצד וראיתי איך הגוף החי הזה נע בתוך עצמו בקצב של הלב כשהוא משתולל מחרדה, שמחה, התרגשות, פחד, תקווה חדשה.
אבל גם השוליים המקיפים את הלב היו חלק ממנו. "אני גר פה בשכונה", סיפר בחור בן 35 שעמד לא רחוק ממני, לבד ובשקט, אוחז בשלט שעליו נכתב "גם לימין נמאס מביבי". "אני מרגיש מוזר להיות כאן, זה נכון, אבל לא חושב שיש לי ברירה אחרת", הוא אמר לי. כמה מטרים ממנו, ניר בט, 36, יוצר מרמת אביב, פרש מחצלת וסידר עליה גופי תאורה שעיצב בעצמו. חרדי מבוגר ניגש אליו. "מה זה אמור לסמל?", הוא שאל את בט. "זאת מחצלת למי שרוצה לנוח", הוא ענה. "יופי, יופי, כל הכבוד", הנהן החרדי.
"אני לא אוהב הפגנות, אבל מרגיש שחייב לתת את חלקי", מסביר בט, "ביום חמישי כשבצד השני המשטרה השתוללה על המפגינים באלימות, כאן על המחצלת הזאת ישבו נערים חרדים שעברו כאן במקרה. הם מאד התעניינו, ישבו ודיברו והצטרפו גם מבוגרים יותר, חרדים גם כן".
פגשתי חבר מהזרם הליטאי שסיפר שהמשטרה עושה בעיות, חושדת שהוא כאן כדי להזיק, אבל הוא מגיע כל עת שיכול. "אני לא מת על דגלי ישראל ויש הרבה מהם פה, אבל האווירה טובה", אמר.
אחרי השעה 23:00 בתוך הקהל התחילו לדבר על אנשי לה פמיליה שחלפו כאן בשורה, היכו את אחד המפגינים ונעלמו. הידיעה התפשטה מהר גם בקבוצות הווטסאפ, שם המליצו המוחים זה לזה לעזוב את הכיכר בקבוצות. עד אז על פניו הכל נראה רגוע. רק פה ושם שוטרים התגודדו סביב אנשים וחילקו קנסות על אי עטיית מסיכות. אחר כך התברר שההתגודדות המוגזמת של השוטרים מקורה בהוראותיו של אוחנה, ושבדרך כלל דווקא מחלקים פחות דו"חות בהפגנות.
בחצות עזבתי את הכיכר כדי להספיק להסעה. עברתי את המחסום של המשטרה כשאיש צעיר הגיע בריצה ואמר שנער צעיר על אופניים דקר את אחד המוחים (מאוחר יותר התברר שהאירוע שהנער דיווח עליו היה אירוע תקיפה, לא דקירה). הוא התחנן בפני השוטרים שיביאו עזרה, שישמרו עליהם. השוטרים ענו באדישות שלא חסר כוח אדם, שלא ידאג. הבחור אמר שגם בפעם הקודמת הובטח שישמרו עליהם, אבל הם חטפו מכות ואף אחד לא התערב. הוא נאנח ועיניו התמלאו דמעות, אחר כך הסתובב והתחיל לרוץ, אני אחריו, שנינו מתרחקים מכיכר פריז שנייה לפני שתופעל המכת"זית על המפגינים.
חבריו חיכו לו בפארק ולא הצלחתי להבין אם התקיפה התרחשה כאן, אבל היה שקט מאד וכרי הדשא היו לחים מתחת לעצים שנעו ברוח. ארבעה סוסים שחורים יפיפיים הופיעו פתאום כמו בתוך חלום. על גבם ישבו שוטרים. הסוסים הלכו בהליכה מדודה, פרוותם בהקה. הלכתי אחרי הסוסים שניגשו לאנשים שישבו על הדשא והיה נדמה שאלה הסוסים שואלים אותם באמצעות השוטרים אם מישהו הבחין בנערים על אופניים. אף אחד לא ידע כלום.
בחזרה לרחוב התגלו ארבעה נערים עם כיפות לראשם והקפדה מופלאה על עטיית מסיכות, מעוכבים. "תביטי לי בעיניים", אמר לי אחד מהם, "אני נראה לך כמו אחד שדקר?"