אתמול נשיא ארה"ב נחת בישראל. את פניו קיבלו בטקס מכובד עשרות אנשים עם אייפונים שלופים, עיתונים שפנו אל הנשיא באנגלית כבר בעמוד השער עם קריאת "Welcome" ו"שאלונים אמריקאים" (משחק מילים שכזה) על חייו של אובמה. בעת הטקס ששודר בשידור ישיר, יידעו אותנו שאמו של נשיא ארה"ב הייתה אנתרופולוגית ושהוכנו מראש כמויות גדולות של סוג הדם של הנשיא, AB, הנחשב לנדיר יותר. הפרשנים, אחד מהם הוא הגניקולוג ד"ר אחמד טיבי, הסבירו כיצד יתמודד עם החום בארץ.
ובהמשך שידורינו: איזה קינוח יוגש לנשיא והאם הוא לא יהיה כשר, רחמנא לצלן? איך הרגיש הגורר שגרר את רכבו של הברון מאמריקה לאחר שנתקע? וחשוב לא פחות – מה היה מפלס ההתרגשות של המלצר שהגיש לו את האוכל, של הילדים ששרו לו, האורחים שהוזמנו לארוחה בבית הנשיא ויזכו לראותו ממרחק מטרים, או סתם תושבי העיר שעשויים לחלוף בקצה הרחוב בו יעבור רכבו?
ואם זה הספיק למלא שעת שידור אחת או חמישה אייטמים, אפשר להגיע לחלק הדרמטי לא פחות: השרשראות שהוענקו לבנותיו של אובמה והמבורגר הצעצוע שיקבל הכלב לבית אובמה, בו.
ירושלים פינת קניה
ונעבור מיד לשידור ישיר ומיוחד - ראיון עם שף המלון בו ישהה אובמה. "נו אז מה אובמה יאכל?", שואל אותו כתב בכיר ובעל ניסיון, "אני לא מורשה לומר", משיב השף שזכה לפרסום אדיר עבור עצמו והמלון. אז כן, אם שואלים אותי - הגזמנו. התקשורת הישראלית, ואני בתוכה, נסחפה בסיקור הביקור הנשיאותי והתבשמה יתר על המידה מאבק הכוכבים הנשיאותי ששטף את הארץ.
"זאת ממש לא הייתה הגזמה", אומר לי ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים שעומד בתור לקפה בחדר העיתונאים כאחד העם, "זה פשוט שסוף סוף יש לנו חדשות טובות. חדשות רעות מגיעות מהר, חדשות טובות לא. אז למה שלא נתלהב מזה?".
לנאום של אובמה בירושלים נהרו מאות נחילי סטודנטים נרגשים שהגיעו שעות ארוכות כדי להמתין בשמש ולעבור את הבידוק הביטחוני. כולם המתינו בסבלנות, החל מעופרה שטראוס ועד תמר איש שלום, ונדחסו לתוך האולם הרחב כדי לשמוע את מוצא פיו של הנשיא הגדול מאמריקה. ואז, בזמן שאנחנו זכינו לזריקת התקווה שהפריח נאומו של האיש החזק בעולם, ראיתי חיוך קטן בזווית פיו, זוכרים? אותו חיוך שחייכתם אתם באפריקה, בכפר ממנו הגיע אביו. הוא מלמל מילה. ולרגע נדמה לי שאני רואה אותו אומר: "פרובינציאלים".